השיבה הביתה, ביקורים במחוזות הילדות

השיבה הביתה - חוויות מביקורים במחוזות הילדות.

הרעיון לכתוב על ביקורים אחרי עשרות שנים, בבית שבו נולדנו או גדלנו, בא לי לפני חודשיים כשנסענו מירה ואני עם שתי בנותינו, ללא החתנים והנכדים, לבודפשט, עיר הולדתה של מירה. ובין יתר האתרים שביקרנו בהם היה הבית בהורצי אוטצה (רחוב) 38 שבו גדלה מירה עד שעלתה לארץ עם הוריה בגיל 12.

מירה ואני כבר היינו שם פעם בשנת 1990, לפני 34 שנה, ואני אגיע לזה.

בביקור האחרון לפני חודשיים הביא אותנו נהג הטקסי לכתובת, אבל כשהגענו למקום מצאנו רק את בית 38א ובמקום שהיה צריך להיות 38 היה מגרש ריק, אולי אפילו בור. איפה הבית? בעודנו עומדים ומחפשים אותו, אמרה מירה שלא רק הבית חסר, אלא גם הרחוב הצדדי שעליו היא הייתה משקיפה מהחלון של הדירה שלהם ושמעבר לו גרה החברה שלה אָגי. גם הרחוב הצדדי הזה נעלם. הבנו שמשהו לא בסדר.

מירה נכנסה לפיצוציה שממול, שמענו הרבה הונגרית רצה הלוך ושוב, והיא יצאה ואמרה שהבית לא נעלם, אלא שלפני כמה שנים החליפו את המספרים של הבתים ברחוב ומה שהיה 38 הוא היום 41. מה פשוט מזה? ואכן בית מספר 41 היה כבר הרבה יותר דומה למקור כפי שהיה זכור אפילו לי מן הביקור בשנת 1990 ובוודאי למירה: בית מגורים אופייני למרכז אירופה, מבנה ישן בצבע צהבהב כמו כל הבתים ברחוב, חצר פנימית מלבנית גדולה מוקפת מארבעת צדדיה במבנה בן חמש או שש קומות המאכלסות אין ספור דלתות המובילות לדירות קטנטנות. למרות שחלפו 67 שנים מהיום שבו עזבה את הבית, עדיין זיהתה מירה את הריח המיוחד שנדף מכיוון גרם המדרגות שהובילו למרתף. אנחנו, הבנות ואני לא זיהינו את הריח אבל מירה הסבירה שהמרתף היה מחסן פחם ששימש לחימום הבניין בזמנו, והריח הוא ריח פחם.

הבית הזה גם גבל בַרחוב צדדי שמעבר לו גרה אָגי, חברתה של מירה עד שנת 1957.

וזה מחזיר אותנו לביקור הראשון של מירה ושלי בבודפשט בשנת 1990. כלומר לפני 34 שנה. שני אירועים קדמו לביקור. אחד עולמי והשני פרטי. העולמי- שנה קודם נפלה חומת ברלין, המשטר הקומוניסטי התמוטט וכל מזרח אירופה נפתח לעולם המערבי. והשני – חודשים ספורים קודם, נפטרו שני הוריה של מירה, בהפרש שבועיים זה מזו. זה קורה הרבה בסיפורים ובסרטים, אצלנו זה קרה בחיים.

בעיניהם של מירה והוריה, היציאה בשנת 1957 מהונגריה הקומוניסטית המסוגרת, הייתה סופית ומוחלטת. לרגע אחד הם לא העלו על דעתם את האפשרות שיוכלו אי פעם לשוב ולהגיע לבודפשט אחרי שעלו ארצה. והינה זה מתאפשר. למירה, אבל למרבה הצער, לא להוריה.

גם לי זו הייתה חוויה מיוחדת. עד אז חשבתי שהונגרית זו שָפָה שמירה מדברת עם ההורים שלה, הדודים וכמה זוגות מכרים שלהם. והנה הגענו לארץ שעשרה מיליון תושביה מדברים ומבינים את השפה הזאת, שאני ידעתי ממנה אולי שלושים מילים. מה פלא שמירה הרגישה כמו דג במים. סיפור קטן בהקשר לזה מהביקור ב- 1990 – היינו בשיט קצר על הדנובה ועל הסיפון הייתה כיתה של ילדים בני אולי 11-12, הגיל שבו מירה עזבה את הונגריה. מירה התחילה לדבר אִתם והיה לה מוזר מאוד לשמוע את הילדים הקטנים פונים אליה בגוף שלישי בסגנון דיבור שבו ילדים פונים לדודה או לאיש מבוגר זר, סגנון שבפעם האחרונה שהיא הייתה בהונגריה, היא השתמשה בו, 33 שנה לפני כן.

דפקנו על הדלת של הדירה שבה גרה מירה עם הוריה אבל לא הייתה תשובה. מירה החליטה שנלך לבית של אָגי. בכניסה לאותו בניין פגשנו שכנה ומירה שאלה אם משפחתה של אגי עדיין גרה שם. השכנה אמרה שהאימא עוד בחיים וגרה שם, אבל אגי עצמה נפטרה זמן קצר לפני כן מסרטן. דפקנו על הדלת והאימא הזקנה, אולי בת 70, פתחה את הדלת. מירה הציגה את עצמה בשמה ההונגרי ג'ורגי', והאימא הייתה במבוכה כי היה נדמה לה שמירה שואלת היכן אפשר למצוא את ג'ורג'י, אבל תוך שניות האימא הבינה שמירה היא ג'ורג'י, חברתה של אגי בִתה מלפני 33 שנה. ההתרגשות הייתה גדולה. מירה הציגה אותי בפניה. והיא שאלה: זה בעלך? כן. הוא מרביץ לך? לא. הוא שותה? לא. הוא מהמר? לא. אז יש לך בעל טוב.

תוך כדי שיחה עלה שאחיה של אגי, שהיה חבר של האח הגדול של מירה, חי בבודפשט. מירה צלצלה אליו והם הזמינו אותנו לארוחת ערב. הוא היה פרופ' לכימיה, יהודי, שלא ידע דבר וחצי דבר על ישראל. בסלון ביתם הייתה תלויה תמונה אחת – מבנה כיפת הזהב בירושלים. שאלנו אותו מניין התמונה והוא אמר שהוא קיבל אותה כמתנה מסטודנט ירדני. למה תליתם אותה בסלון, שאלנו? אהה, כי זאת תמונה יפה שמצאה חן בעינינו.

כמה חודשים אחר כך הגיעו הוא ואשתו לביקור בארץ וגרו אצלנו שבוע. כשיצאו מכאן, לא היו ציונים גדולים מהם.

עוד סיפור אחד מבודפשט – ב- 2017 עשינו קרוז על הדנובה בקבוצה מאורגנת והגענו לבודפשט. במשך היום וחצי של השהייה בעיר הצמידו לנו מדריך מקומי דובר עברית טובה. כמובן שהרקע שלו עורר את הסקרנות של הקבוצה מישראל והתברר שהוא עלה לארץ ב- 57 כילד בן 12 עם הוריו. הוא הזכיר גם שהם הגיעו ארצה בפסח. אלא שהמשפחה חזרה לאחר זמן מה להונגריה. למה? הם לא יכלו לסבול את החום בארץ. "היגעתם לארץ בפסח?" שאלתי. "הגעתם באוניה 'ארצה'?" כן. גם מירה ומשפחתה הגיעו לארץ באוניה 'ארצה' בפסח 57. שם המשפחה שלו היה מוכר למירה והיא שאלה אותו אם הכינוי שלו בהונגרית הוא פיטיוּ והוא אישר. זה היה זיהוי ודאי. מירה זכרה גם שהם שיחקו יחד על סיפון האוניה. כמובן שצילמתי אותם. אם כי לא משחקים על הסיפון.

נולדתי בניו יורק בשנת 1946 וגדלתי בסטאטן איילנד. מגיעים לאי הזה בפיירי (ספינת מעבורת). אחרי פסל החירות פונים שמאלה. בהיותי בן שש עלינו ארצה. בסטאטן איילנד, גרנו בטומפקין אווניו 200, בבית קטן בן שתי קומות, הראשון בשורה ארוכה ארוכה של בתים זהים לחלוטין. כמו בסרטים שבהם רואים פרבר אמריקני אופייני.

בשנת 1952 עלינו ארצה לחיפה. כמו משפחתה של מירה, גם אנחנו עלינו באוניה 'ארצה'. עשרות שנים לאחר מכן נשלחה האוניה לגרוטאות ואבא שלי ירד לנמל חיפה כדי להיפרד. מישהו הקדים אותו וקיבל את הגה האוניה, אבל אבא שלי יצא עם מנורת סיפון קלסית שאגב, תלויה עד היום במרפסת דירתנו.

מגיל שלוש הייתי ילד ידידותי מאוד והייתי עובר מבית לבית, דופק בדלת ונכנס לשכנים. ההורים שלי תמיד ידעו היכן אני נמצא לפי התלת-אופן שהשארתי לפני הבית שבו ביקרתי באותו רגע, על המדרכה הארוכה והישרה,

72 שנה חלפו מאז עלייתנו ובמהלך השנים האלה ביקרתי פעמיים בסטאטן איילנד. בפעם הראשונה זה היה ב- 1985, 33 שנים אחרי שעזבנו. הייתי אז בשליחות בטורונטו וקפצנו לניו יורק לא רק כדי לבקר במנהטן אלא גם לעשות גיחה למחוזות ילדותי. שורת הבתים הקטנים עמדה על תילה. ניגשתי לדלת. היה שלט עם שם הדייר 'פינקלשטיין'. יופי, יהודי, הוא בטח יפתח לי . דפקתי בדלת. האיש מבפנים פתח שלושה מנעולים! והשאיר את השרשרת סגורה ומבעד לחרך שאל אותי לרצוני. הסברתי לו שבאתי מישראל ושגרתי כאן עד שנת 52 ואם אפשר להיכנס, הוא אמר שלא וסגר את הדלת. זה היה ביקור קצר. חשבתי שאם אני ישראלי, זה יפתח לי את הדלת. להגנתו של אדון פינקלשטיין ייאמר שזו הייתה תקופה שהביטחון האישי בניו יורק היה בשפל, עד שהגיע ג'וליאני והשליט סדר בעיר, ניקה את הרחובות מההומלסים והחזיר את הביטחון האישי.

הפעם השנייה שבאתי לאותו בית הייתה בשנת 2006, עשרים ואחת שנים אחרי הביקור הראשון, היינו בניו יורק ושוב קפצתי לסטאטן איילנד. הפעם זה היה שונה לגמרי. הבית היה מטופח וכך גם הגינה הקטנה שמסביבו. לאור הניסיון של הביקור הקודם לא התקרבתי בכלל לדלת ועמדתי מחוץ לגדר המקיפה את הבית והבטתי פנימה. כעבור כמה דקות יצאה מהבית אישה, שנראתה כפורטוריקנית ושאלה אם היא יכולה לעזור. אמרתי לה שגרתי בבית הזה עד שנת 52, כלומר 47 שנים קודם ואני מקווה שאין לה התנגדות שאני מצלם את הבית. היא שאלה אם אנחנו רוצים להיכנס. האמת חייבת להיאמר, מרוב התרגשות ומרוב רצון שלא להטריד אותה, לא שהינו בבית יותר מכמה דקות, ושום צילום לא נותר לי מהביקור בתוך הבית. בעלת הבית הייתה מאוד ידידותית והרשיתי לעצמי לשאול את השאלה שבמקרה הכינותי מראש: האם הגיע דואר על שמנו אחרי שעזבנו ב- 1952.

עלינו לארץ בשנת 52 וגרנו ברחוב דוד פינסקי 29 בחיפה, על הכרמל עד 1961. למעלה משלושים שנה אחרי שעזבנו את הדירה הזאת, באחד הביקורים שלנו אצל הוריי בחיפה, הזדמן לי לנסוע באותו רחוב דוד פינסקי והחלטתי לעצור ולנסות לראות אם אוכל לראות את הדירה. פתחה לי אישה והסברתי לה שגרתי כאן לפני למעלה משלושים שנה ושאלתי האם אפשר להיכנס ולראות את הדירה. הרעיון לא מצא חן בעיניה כלל ועיקר. לא ידעתי מה להגיד ואז פתאום הצבעתי על השלט של הדלת של השכנים ואמרתי לה: כאן גרה משפחת וולפרט ואנחנו משפחת אלפרט, וזה תמיד יצר בלבול. אין לי מושג למה פרט כזה היה אמור לשכנע אותה לתת לי לראות את הדירה ואכן היא עמדה בסירובה וחזרנו לבית הוריי. מיד כשנכנסתי, שאלה אותי אימא שלי אם הייתי בדירה הישנה שלנו בדוד פינסקי. אמרתי לה שכן והתפלאתי כיצד היא הייתה יכולה לדעת, כי לא אמרתי לה שאלך לשם, וזה קרה לא יותר מחצי שעה לפני כן. הסתבר שמיד אחרי שעזבתי, הלכה בעלת הדירה לשכנה, רחל וולפרט, כדי לשאול אותה האם היא מכירה את משפחת אלפרט שגרה כאן לפני שנים והאם יש להם בן. רחל וולפרט מיהרה להרים טלפון כועס לאימא שלי: יואל היה כאן ולא נכנס להגיד שלום?

אהבתם? הנה סיפורים דומים: