אני לא אוהב לעמוד בתור
כתב: יואל אלפרט
מה לא סופר כבר על התנהגות הישראלי כשהוא עומד בתור.
נעמדתי בתור בבית המרקחת בניו יורק. כך לפחות היה נדמה לי. אבל הסתבר שהמקום שעמדתי בו לא היה התור. לפנַי עמדה אישה אחת שטופלה על ידי קופאי ונעמדתי אחריה. כעבור כדקה טפח לי מישהו על הכתף והפנה את תשומת לבי להַ-תור. הבטתי לאחוריי וראיתי את התמונה הכוללת: היו שלוש קופות מהן רק אחת הייתה מאוישת בידי קופאי שטיפל בלקוחה שאני נעמדתי אחריה. התור היה שני מטרים מאחור, משם נעשה הוויסות לכל הקופות, אם תהיינה מאוישות. בתור הזה עמדו כבר מספר אנשים, ורציתי מאד להאמין שלפני דקה לא היה שם איש. היססתי לרגע ואז אמרתי לו: "לא ידעתי, לא ראיתי. כשנעמדתי שם לא היה כאן איש..." ההוא הסתכל עלי ומה אתם חושבים שהוא אמר לי? מה אתם הייתם אומרים לי? הוא אמר: "אין בעיה. אני לא ממהר".
נחתנו בנתב"ג בחמש וחצי לפנות בוקר. מיד עם הנחיתה החלה להטריד אותי השאלה מה אורך התורים בביקורת הגבולות והיה ברור לי שצריך למהר מאוד לשם. מירה כמובן טענה, ולא בלי צדק, שבכל מקרה נקדים את המזוודות. למרות זאת, אך נעצר המטוס ליד השרוול, עוד בטרם כבו השלטים, התרתי את החגורה וקמתי לַמעבר. שם עמדתי עשר דקות. איש לא ניסה להקדים אותי, אבל בעיני רוחי נהרו באותן דקות קריטיות מאות נוסעים מטיסות אחרות ומילאו עד להתפקע את התורים לפני הדלפקים.
סוף, סוף יצאנו מהמטוס. בשעה מוקדמת זו לא נראו נוסעים מטיסות אחרות, אבל ברור שבכל זאת צריך למהר כי במשטרת הגבולות יודעים את מספר הטיסות החזויות והם מקטינים בהתאם את מספר הדלפקים המאוישים ובהכרח יהיו תורים ארוכים.
הגענו למסועים (המדרכות הנעות). זו הזדמנות לעקוף את אלו שעומדים במקומם על המסוע ולא הולכים עליו. אנחנו בישורת האחרונה. הגברתי את קצב ההליכה והשארתי את מירה מאחור. הדלפקים בהישג יד. מספר הדלפקים אשר מעליהם מואר השלט "תושבי ישראל" גדול לעין שיעור ממספר הדלפקים המיועדים לאזרחים זרים. זוהי נקמה קטנה על כל העמידות הארוכות בתורים בשדות התעופה באירופה, שם תושבי האיחוד האירופי אינם עומדים בתור ודווקא מגבירים את קצב ההליכה כשהם עוברים את ביקורת הגבולות. בין עשר הסיבות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל יש לדעתי מקום של כבוד לאפשרות לעם היהודי לעבור במשטרת הגבולות בְתורים אשר בהם ניתנת להם עדיפות.
אבל עדיין לא פתרתי את השאלה באיזו תור לעמוד. מרחוק קשה לאתר את התור המועדף. כמו נהיגה לפני צומת מרומזר רב נתיבי או לפני הקופות ברמי לוי והזיגזגים שאתה עושה עם העגלה.
בחרתי באחד התורים. מירה גם איתרה אותי והצטרפה. עברו דקות אחדות ואנחנו ראשונים בתור. הנה הדלפק שלנו התפנה. יש שכר לעמלי. היה כדאי למהר. ואז לפני שהזזנו רגל, קלטתי שמראש התור השכן מתחיל זוג לחצות באלכסון את שלושת המטרים האחרונים לעבר הדלפק הפנוי שלנו כשהגבר מכריז בקול רם: "אנחנו עומדים בתור כבר הרבה זמן".
מה אתם הייתם אומרים לו?
אני, אני ללא היסוס אמרתי לו: "אין בעיה, אני לא ממהר".
איל זמיר שלח לי תגובה לקטע הזה. הנה היא (בשינויים קלים):
"לפני כשלושים שנה היינו בבוסטון. החלטנו ללכת לראות את הסרט "רוקד עם זאבים" בערב שיצא לאקרנים (ואולי למחרת היום שזכה באוסקר? כבר אינני זוכר). כשהגענו לאולם הקולנוע – זמן ניכר לפני התחלת ההקרנה, נוכחנו כי התור הארוך התמשך עד מעבר לפינת הרחוב, יותר רחוק ממה שאפשר לראות. לא איבדנו תקווה. נעמדנו בסוף התור, מקווים שיישארו לנו כרטיסים. כעבור כעשרים דקות פתחו את הקופות, ואז הבנו להפתעתנו שנעמדנו בטעות בראש התור ולא בסופו. איש מהאנשים האחרים שעמדו בתור אפילו לא רמז לנו שזה מה שקרה".
אהבתם? הנה סיפורים דומים:
