החודש, לפני 70 שנה, עלינו ארצה

ב – 17 באוגוסט מלאו 70 שנה לעלייתנו לארץ מאמריקה ב- 1952. הוריי היו מאוד ציוניים. בשנת 1936, כשהייתה אמי, נחמה לבית טננבאום, בת 16, היא זכתה בפרס על הצטיינות בלימודים בבית הספר היהודי בסינסינטי, אוהיו. הפרס – שנת לימודים אחת בגימנסיה העברית בירושלים בפלשתינה. היא הגיעה לארץ מלווה בדודתה הרווקה. למדו איתה בגימנסיה רבים וטובים, מי שיגיעו אחר כך לעמדות מנהיגות ביישוב. בתום השנה, הודיעה אימא שלי לאימא שלה שטוב לה פה ושהיא אינה חוזרת עם הדודה לאמריקה. זאת, כנראה ללא קשר למאורעות 36 שהתחוללו אז בארץ. אימא שלה כתבה לה שעליה לחזור מיד הביתה. "תשלימי בסינסנטי את לימודיך, אחר כך תתחתני ואם בעלך ירצה לקחת אותך לארץ ישראל, תיסעו".

גם אבי, קרל אלפרט, היה ציוני. הוא היה עיתונאי ועורך של עיתונים יהודיים בבוסטון וגם היה הנשיא הארצי של תנועת הנוער הציונית 'יהודה הצעיר'.

הוריי נפגשו בכנס ארצי של 'יהודה הצעיר', התאהבו, התחתנו והולידו שני ילדים. לא חסר להם דבר בניו יורק, אך ב – 1949 הם השאירו את הקטנים אצל הסבא והסבתא ובאו לתור את הארץ לראות אם טובה היא אם רעה. הקרבות אך תמו, הארץ הייתה כמהפכת סדום ועמורה, המצעד שחזו בו 'לא צעד', אך דבר לא הניא אותם מכוונתם להגשים את שאיפת חייהם ולעלות ארצה. ב- 1951 נולדה אחות קטנה וב – 1952 הם הגיעו לארץ באוניה 'ארצה' והתיישבו בחיפה.

אבי הקים וניהל בהצלחה רבה במשך שנים רבות מאוד את המחלקה לקשרי ציבור בטכניון. הוא גם כתב את ספר ההיסטוריה של הטכניון על שני כרכיו. אמי הייתה למורה מסורה ומוערכת לאנגלית בבית ספר 'ליאו בק'. הוריי היו גם פעילים מאוד במשך שנים במאבק לשחרור יהודי ברה"מ ובקליטתם בארץ. לימים זכה אבי בתואר 'יקיר העיר חיפה'.

ב -1 ספטמבר 1952, שבועיים אחרי הגיענו, כבר החלה שנת הלימודים. הייתי העולה החדש היחיד בכל כיתות א' בביה"ס הריאלי, סניף אחוזה, והושיבו אותי ליד ילדה שההורים שלה באו מדרום אפריקה שנים לפני כן, והם דיברו אנגלית בבית. מירה ואני נמצאים בקשר עם אותה 'ילדה' ובעלה עד היום.

למדתי עברית מהר מאוד וגם התעריתי חברתית ללא קשיים מיוחדים. המשבר הגיע עם החורף כשהטמפרטורות צנחו וכל הילדים התכסו בביגוד חורפי. רק עליי לא עשו הטמפרטורות כל רושם, כי היינו רגילים לקור של ניו יורק ואני המשכתי לבוא לבית הספר במכנסיים קצרים. זאת עד שכבר לא יכולתי לסבול יותר את הלעג והצחוק של הילדים האחרים, ויום אחד באתי הביתה ודרשתי מאימא שלי שתקנה לי מכנסיים ארוכים.

תם ולא נשלם; בסיפור הזה ארעה תפנית לפני שבועיים. לפני כמה שנים, אחרי כנס מחזור של שנת החמישים לסיום התיכון, יצרנו קבוצת ווטסאפ של תלמידי הכיתה במשך תשע שנים בבית ספר יסודי וחטיבת הביניים של הריאלי. כבדרך הטבע, מרבים המשתתפים בקבוצה להעלות זיכרונות מן הימים ההם ואני מצאתי לנכון ביום השנה לעלייתנו לחזור לשאלת הלעג והצחוק שהם הלעיטו אותי לפני 70 שנה בעניין המכנסים הקצרים. אף אחד לא התנצל אבל היו אחדים שראו לנכון לציין שנהגתי גם לקפל את המכנסיים הקצרים ולהפוך אותם קצרים עוד יותר, וכתוצאה, שני הכיסים התְפוחים השתלשלו להם מתחת לקו המכנס.

אותו פורום בווטסאפ שיחרר לי תסביך ילדות אחר: במשך שנים התביישתי במבטא האמריקני של הוריי ש'נחשף' כשבאו אליי חברים מהכיתה הביתה. רק בשנים האחרונות התברר לי שזו הייתה נחלתם של כמעט כל ילדי הכיתה, שכן רק הורים בודדים היו ילידי הארץ וכל ילד או ילדה מן הכיתה היו מתכווצים מבושה למשמע המבטא הזר, יהא אשר יהא, של הוריהם.

וחוויה אחרונה מאותה תקופה, עם קישור לימינו אנו: חמישה ימים אחרי הגיענו ארצה חל יום ההולדת השישי שלי. זוג חברים של ההורים שלי עוד מאמריקה, שגרו בחיפה, ערכו לי מסיבה צנועה. חיים ורינה סנדרסון. כן ההורים של דני. חיים ואבא שלי היו חברי ילדות. עשרות שנים אחרי כן היינו בהופעה של דני סנדרסון ובסופה ניגשתי אליו אל מאחורי הקלעים כדי להגיד שלום. הזכרתי לו מי אני (מירה אומרת שבניגוד לְמה שאמר, הוא לא ידע מי אני) ואז אמרתי לו: אתה יודע, חמישה ימים אחרי שהגענו לארץ, הוריך ערכו לי מסיבת יום הולדת. והוא השיב: כן? נשלח לך את החשבון.

והכי לסיום: כל הילדים, הנכדים והנינים של הוריי, קרל ונחמה אלפרט זכרם לברכה, גרים בישראל.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: