ליל הסדר

לפני כמה וכמה שנים, בשנה הראשונה לאחר מותה של אִמי בשיבה טובה, קיבלה אחותי על עצמה לערוך בביתה את ה"סדר הראשון בלי אמא".

קריאת ההגדה באותו ליל הסדר התנהלה עד הארוחה במתכונת המדויקת כפי שהיה מקובל במשך כל השנים אצל ההורים שלי. כל המסורות נשמרו: אנשים קיבלו על עצמם בדיוק את אותם קטעי הקריאה וכל אחד גם חזר על הבדיחות הקבועות שלו. כאילו לא השתנה דבר. סדר כהִלכתו.

לאחר הארוחה חלה תפנית בלתי מתוכננת. נשמעו קולות לוותר על קריאת החלק השני של ההגדה וזאת על בסיס הטיעונים הידועים: הילדים הקטנים כבר עייפים, אנחנו עוד צריכים לחזור בנהיגה ארוכה הביתה הלילה, הארוחה המצוינת והיין ממש הרדימו אותנו. התחלנו מאוחר בגלל כל הפקקים וכבר עכשיו ממש מאוחר מאד.

כמובן שכל הנימוקים האלה הושמעו גם בשנים קודמות אבל רק במחשכי הלב של הנוכחים. מבטה הרך של אמא שלי בכל שנה הצמיד את כולם לכיסאותיהם ועל פני השטח לא נשמע דבר מלבד מרמור חרישי בלתי ניתן לפענוח. השנה בלי ספק, ידם של הפורעים היתה על העליונה. חסידי המסורת כבשו פניהם בקרקע ושתקו. מפלט של כבוד ניתן להם בפשרה שהוצעה שהקריאה בהגדה תיפסק אמנם עכשיו, אבל, בשביל הילדים, נשיר את שלושת השירים המסיימים.

הסיכום הזה עמד לקבל תוקף של החלטה כשלפתע נשמע קולה של אחותי: "אני מבקשת לקרוא גם את 'נשמת כל חי' (וגם הוסיפה בהדגשה) בנוסחו המלא". זה היה הקטע שסבתא (במשך השנים גם ילדיה התחילו לקרוא לה סבתא) היתה קוראת, מתוך כוונה מרובה ובהתרוממות הרוח, מאז ימי ילדותה כל שנה, במשך כמעט 90 שנה.

כמובן לא היתה התנגדות ואחותי החלה לקרוא. כל הרעשים וקולות ההמולה שלוו את כל הערב פסקו באחת. לאחר כמה דקות נשמע לפתע קול צורם של צפצוף קטוע. אחותי המשיכה בקריאה לכמה שניות והפסיקה. חלפו שניות ארוכות עד שהתגלה מקור הרעש: הוא בקע משעון מעורר קטן שהיה מונח על אחד המדפים של ארון הספרים.

ההגדה נפלה מידיה של אחותי. היא החווירה ואמרה: "זה היה השעון המעורר של סבתא. בכלל לא זכרתי שהוא כאן. יותר מחצי שנה הוא אצלנו, מאז פירקנו את הבית שלה. לא השתמשנו כלל בשעון המעורר והוא לא צלצל אפילו פעם אחת במשך כל הזמן הזה."

אחד החתנים ניגש לכבות את השעון והשתררה דממה בחדר, שנדמה היה שהיא אורכת לנצח.

לא יכולנו להחליט מה ניסתה סבתא להגיד באמצעות השעון שהתעורר: האם להביע את שמחתה על כך שאנחנו ממשיכים לערוך את הסדר בחוג הרחב של המשפחה כמו בימי חייה? האם היא ביקשה להביע את תודתה על כך שלא ויתרנו על קריאת התפילה האהובה עליה "נשמת כל חי"? או שמא ביקשה דווקא למחות על הקיצור במהלך הקריאה של ההגדה.

היה גם הרציונליסט, שחשב שאולי במהלך הסידורים לקראת הסֶדר הוזז השעון ממקומו בלי משים ואגב כך גם זז במילימטר כפתור ההפעלה של המנגנון המעורר שלו, כך שבשעה מסוימת הוא התחיל לצלצל, בלי קשר לזהות בעליו הקודמים.

אחותי לא יכלה להמשיך בקריאה ואת המצווה השלימה בתה של אחותי השנייה, הבכורה לדור הנכדים.

בכל השנים שעברו מאז, אנחנו ממשיכים לקיים את הסֶדר במתכונת הרגילה. קטעי הקריאה נשמרים לבעליהם, והבדיחות הקבועות חוזרות. ההחלטה על אורך הטקס לאחר הארוחה נקבע בכל שנה אד הוק בהתאם לנסיבות בשטח, אך בשום מקרה אין מוותרים על קריאת "נשמת כל חי". עם זאת, אנחנו מוודאים לפני הסדר שלא יימצא השעון המעורר באותו החדר. השנה, אגב, הוצאנו ליתר ביטחון את הסוללה מן השעון. ולמרות זאת, בכל שנה אנחנו קַשובים, מחכים ואולי אף מייחלים לשמוע עוד פעם אחת מֶסר או הודעה מאִימא שלנו.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: