ולמאחרים אל תהי תקוה...

אני אוהב להקדים ומירה אוהבת להגיע בזמן. אני טוען שאם שואפים להגיע בזמן, יש אפשרות לא קטנה שנאחר. על רקע זה ההחלטות על מועד היציאה מהבית לאן שלא יהיה, הן נושא שאין לזלזל בו.

ביום העצמאות היה תורה של מירה לוותר ולמסיבה בצוהרי היום הגענו עשר דקות לפני השעה היעודה. ליד בית המארחים יש מגרש חנייה לאורך הכביש והמכוניות חונות בו כשהן ניצבות לכביש, זו בצד זו. במקום חנו שתי מכוניות בלבד מתוך כ-15 שהיו צפויות להגיע. כמי שהיה אשם בהקדמה הפראית הצעתי שנחכה באוטו ומיד הוספתי שהפתרון הזה יהיה ישים רק עד שתגיע המכונית הבאה, וכשזו תופיע במעלה הרחוב נעשה תנועות של מי שבדיוק כבר נמצאים בשלבי היציאה מן האוטו.

חנינו בצד אחת מן המכוניות, כיביתי את המנוע והדלקנו את הרדיו. וכמו בסצנה מהסרטים, הסטנו את מבטינו הצידה והנה אנחנו רואים את יוסי ודורית יושבים במכונית על ידינו. אצלם אף פעם לא היה הצורך להקדים נושא לדיון או מחלוקת. שניהם מן המתקדמים שבמקדימים.

נשארנו ישובים במקומותינו, פתחנו את החלונות בצד המשותף ושוחחנו לנו בניחותא כמה דקות על גורלם של המקדימים, שאין כמוהם לחזות עיכובים בלתי צפויים שעלולים לקרות, ואז הופיעה מכונית במעלה הרחוב. בנון שלנטיות יצאנו מהמכונית שני הזוגות כאיש אחד, כאילו שהגענו בזה הרגע.

המסיבה הייתה נהדרת. היה שווה להקדים. מי היה יכול לצפות מה תהייה התנועה בצוהרי יום העצמאות.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: