ולמאחרים אל תהי תקוה...
כתב: יואל אלפרט
אני אוהב להקדים ומירה אוהבת להגיע בזמן. אני טוען שאם מראש מתכוונים להגיע בזמן, יש אפשרות לא קטנה שנאחר. מירה אומרת שיש לי בעיה. על רקע הבדלי ההשקפות הבסיסיים האלה, ההחלטות על מועד היציאה מהבית לאן שלא יהיה, הן נושא שאין לזלזל בו.
ביום העצמאות היה תורה של מירה לוותר ולמסיבה בצוהרי היום הגענו עשר דקות לפני השעה היעודה. ליד בית המארחים יש מגרש חנייה מאורך והמכוניות חונות בו כשהן ניצבות לכביש, זו בצד זו. במקום חנו שתי מכוניות בלבד מתוך כחמש עשרה שהיו צפויות להגיע. כמי שהיה אשם בהקדמה הפראית הצעתי שנחכה באוטו ומיד הוספתי שהפתרון הזה יהיה ישים רק עד שתגיע המכונית הבאה, וכשזו תופיע במעלה הרחוב נעשה תנועות של מי שבדיוק כבר נמצאים בשלבי היציאה מן האוטו.
חנינו בצד אחת מן המכוניות, כיביתי את המנוע והדלקנו את הרדיו. וכמו בסצנה מהסרטים, הסטנו את מבטינו הצידה והנה אנחנו רואים את יוסי ודורית יושבים במכונית על ידינו. אצלם אף פעם לא היה 'הצורך להקדים' נושא לדיון או מחלוקת. שניהם מן המתקדמים שבמקדימים.
נשארנו ארבעתנו ישובים במקומותינו, פתחנו את החלונות בצד המשותף ושוחחנו במשך כמה דקות בניחותא על גורלם של המקדימים, שאין כמוהם לחזות עיכובים בלתי צפויים שעלולים לקרות, ואז הופיעה מכונית במעלה הרחוב. בנון שלנטיות יצאנו מהמכונית, שני הזוגות כאיש אחד, כאילו שהגענו בזה הרגע.
המסיבה הייתה נהדרת. היה שווה להקדים, במיוחד אם תסכימו אתי שטוב שהקדמנו משום שלא היה ניתן לצפות מראש מה תהייה התנועה בצוהרי יום העצמאות.
אהבתם? הנה סיפורים דומים:
