אין צורך שתגיד לי מי אני

בדיוק כשעמדתי להיכנס למעלית של הסוּפֶּר בקניון, יצא ממנה מישהו שאני מכיר מהאוניברסיטה, פרופסור מן הפקולטה לרפואה, וללא שהייה פרצנו בקריאות שמחה: "אהלן" ו"מה נשמע".

לעשירית שנייה לא זכרתי מה שמו והנחתי שיתכן שגם הוא לא זוכר את שמי ויתכן גם שהוא לא מזהה אותי בוודאות מוחלטת. באוניברסיטה לא זוכרים כל כך טוב את מי שיצא כבר לפנסיה.

אמרתי לו: "יואל", והוא פרס כפיים לצדדים ומשך בכתפיים, בתנועה שאין דרך לפרְשה אלא כאמירה: "נו באמת. אין צורך שתגיד לי מה השם שלך", ולחיזוק תחושה זו, שמעתי אותו אומר גם: "אלפרט".

הבנתי: לא רק שאני לא צריך להגיד לו מה השם שלי, הוא ישלים לי את שֵם המשפחה שלי. חייכתי במבוכה.

אבל פתאום היה נדמה לי שמא לא שמעתי נכון. הוא לא אמר "אלפרט" אלא "אלברט". כלומר – הוא זכר אותי ואת שמי הפרטי אבל טעה בשם המשפחה שלי; מגיע לו אם כן רק מחצית ממספר הנקודות המוענקות על שאלה זו. אבל אז שמעתי אותו מוסיף אחרי ה"אלברט" גם - "צרפתי".

בוודאי. איך שכחתי? זה אלברט צרפתי. פרופ' אלברט צרפתי מהפקולטה לרפואה.

מה יכולתי לעשות? פרסתי כפַיים לצדדים ומשכתי בכתפיים בתנועה שאין דרך לפרשה אלא כאמירה: "נו באמת. אין צורך שתגיד לי מה השם שלך".

אהבתם? הנה סיפורים דומים: