נוהל שכן

פרלמנט יום שישי במבשרת ציון משמש לנו כמסלקה לחילופי מידע ולהעלאתן של בעיות ושאלות שהתעוררו במהלך השבוע. אנחנו משווים מחירי עגבניות ברמי לוי מול הסוּפֶּרים האחרים ביישוב, מעבירים שמות של חשמלאי או אינסטלטור שנותנים קבלות, שומעים ומשמיעים המלצות על ספרים, סדרות או הרצאות בזום. וגם דנים בשאלות הנוגעות לנימוסין והליכות.

ובמסגרת הזו לפני כמה שבועות, בתקופה של 'בין סְגָרים', הצגתי שאלה שהתלבטתי בה: האם זה לגיטימי לפנות לשכן שהוא בעל מקצוע כמו עורך דין או רופא, על מנת להתייעץ אתו, ככה בחטף, בנוגע לבעיה שהתעוררה אצלך?

"במה דברים אמורים?", שאלו.

"אתם זוכרים שבטיול שעשינו בשטח בשבת האחרונה נפלתי ונחבלתי. הרגל כאבה, התנפחה והשחירה. רופא המשפחה קבע שמדובר בשטף דם בלבד וש'יעבור בעוד ארבעה שבועות', אבל אני חושש שהמצב גרוע יותר.

"אם אתה לא סומך על רופא המשפחה, תלך לאורתופד".

"צלצלתי כדי לקבוע תור וקבעו לי לעוד חודשיים".

"אז תלך לשר"פ".

"חשבתי על זה, אבל אז נזכרתי שיש לי שכן שהוא אורתופד. שכן, לא חבר קרוב. אומרים שלום, שלום עם חיוך יפה, מתלוננים יחד על המועצה שכבר כמה ימים לא אספה את הזבל, וכד', אבל לא יותר מזה. אני מהסס לפנות אליו. מה יהיה אם יעשה פרצוף חמוץ או יפטור אותי בתשובה סתמית".

כולם הצטיידו בקפה והנושא נפתח לדיון ולהערות החברים:

"בענייני נימוסין והליכות, אנחנו תמיד מוצאים מפלט בשפה האנגלית. ובשפה זו אומרים: It is not done. רופאים שונאים כשמבקשים מהם חוות דעת על רגל אחת.

"חבר שלי היה במצב כזה והשכן-רופא אמר לו בחיוך לא פחות יפה מהחיוך שאתה מחליף עם השכן שלך, שהוא ישמח לעזור לו כשיבוא למרפאה שלו".

אחר עקץ: "אני לא רואה שום בעיה. אם הוא היה זקוק לעזרה שלך ואתה היית מבין משהו באיזשהו תחום, הוא לא היה מהסס לפנות אליך".

"היה לי מקרה דומה עם שכן-עורך דין ואשתי לא הרשתה לי לפנות אליו. היא אומרת שאין להתנפל ככה על אנשים והיא נגד טובות אישיות וקיצורי דרך".

לא ציפיתי להתקפה כזו כמעט מקיר לקיר והתגוננתי: "אני 'בכלל לא התכוונתי', כמו שאומרים הגששים. אני רק רציתי לשאול אותו אם באמת לא צריך לעשות צילום וכמה זמן יעבור עד שיחול שינוי לטובה. יתרה מזאת, השאלה שלי באמת תהיה על רגל אחת, כי על הרגל הכואבת אני כמעט לא יכול לעמוד. הוא גם לא ירגיש בכלל שאני מתייעץ אתו כי אני אפנה אליו במגרש החנייה המשותף שלנו, כשהוא בדיוק מגיע הביתה, כך שהספונטניות תשלוט באופן מוחלט במפגש האקראי שלנו. אני גם אגיע לנושא הרגל הכואבת רק לאחר שנדון בשניים או שלושה נושאים אחרים (איסוף הזבל כבר הזכרתי?). הפתיחה לנושא הרגל תהיה בסגנון: 'כמעט שכחתי. רציתי לשאול אותך עוד משהו'. אני גם אכין מראש ובכתב את אופן ההצגה של נושא הרגל ואחר כך אשנן את הטקסט, על מנת ליצור שטף בהצגת הדברים, שכן זו הזדמנות חד פעמית. והעיקר – ספונטניות".

ואז בא הסגר השלישי ולא התקיימו פגישות של הפרלמנט במשך כמה שבועות. אבל בשבוע שעבר קיימנו בקול תרועה רמה 'ישיבת פרלמנט' בזום. במהלכה תהה אחד החברים מה קרה לי עם השכן-רופא.

סיפרתי שעדיין נותרה בעיה לא פתורה: תכנית 'מפגש-האקראי-במגרש החנייה' קרסה כי בזמן הסֶגר השכן לא יצא מהבית, או שלא יצא במועדים שבהם עשיתי לו מארב. לא הייתה לי, אם כן, ברירה ונאלצתי לעבור ל- plan B – לטלפן אליו.

כמה מן החבר'ה נראו על המסך תופסים את הראש. לאן יתגלגל הסיפור הזה?

מיהרתי להוסיף שצלצלתי לטלפון הנייד של השכן כי אם הייתי מצלצל לטלפון של הבית, אשתו הייתה יכולה לענות ומה אגיד לה? הנימוס הרי מחייב שאפטיר במה מדובר.

אבל לא הייתה תשובה מהנייד ולא נותרה לי ברירה אלא לצלצל לטלפון הנייח. כמובן שאשתו ענתה וביקשתי לדבר אתו, אבל היא אמרה שבעלה במקלחת ושאלה אם אני רוצה שהוא יחזור אליי. אמרתי שלא, וש... אני רק רוצה לשאול אותו משהו, ושאצלצל מאוחר יותר.

צלצלתי אחרי חצי שעה והשכן עצמו ענה וללא שהיות שאל אם אני רוצה שהוא יבוא אליי. היה ברור שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח.

"לא מה פתאום. אני בא אליך, אם זה בסדר מבחינתך".

הוא חיכה לי בדלת ונוכח פרצי ההתנצלויות שלי החווה השכן בידו כאומר, בפראפרזה לשירו של אלטון ג'ון - That's what neighbors are for.

סיכומו של סיפור: השכן בדק לי את הרגל ביסודיות, הרגיע אותי ואישר לחלוטין את ממצאי רופא המשפחה. הוא גם הוסיף שתי עצות מועילות. לא רק זאת, אלא ששבוע לאחר מכן הוא צלצל אליי כדי לדרוש בשלומי וכך עשה גם בשבוע שלאחר מכן.

כל משתתפי הזום נשמו לרווחה. ואז אחד שאל: "אז איזו בעיה נותרה?"

השבתי: "אתם יודעים שבעוד כמה חודשים אני עובר דירה ומוכר את הבית שלי. רציתי לדעת מה דעתכם: האם לשים במודעה בין שאר פרטי הבית 'למכירה' ומעלותיו גם 'שכן אורתופד'.

אחד החבר'ה השיב: "אתה אוהב לכתוב על השטויות הקטנות ולעשות מכל עכבר – פיל. תכתוב על זה ותקרא לקטע 'נוהל שכן'.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: