על עץ המייפל ועץ הזית

כתבתי לפני זמן מה שההסתגרות בבית בכפייה (הסֶגר) או מ'רצון' (אוכלוסייה בסיכון) נותנת לי אפשרות לחפור עמוק בתוך הזכרונות ולהגיע לשנות השמונים (של המאה העשרים) כשהגענו לטורונטו, קנדה, לשם נשלחתי לתקופה של ארבע שנים, לנהל את ארגון 'שוחרי האוניברסיטה העברית בקנדה'.

חליפה חומה והיא עולה על כל העדיים

לפני שהגעתי לקנדה היה ברור לי שהבלייזר הכחול-כהה שלי (שלבשתי אותו בארץ רק עם מכנס אפור-בהיר) אינו מספיק לצורכי עבודתי בקנדה וכי מצופה ממני להגיע יום יום לעבודה עם חליפה שלמה. קודמי לתפקיד הזהיר אותי לבל אקנה חליפות בארץ אלא מיד עם הגיעי הוא יביא אותי ל'חייט שלו' באחד מפרברי טורונטו. כמובן שלא התאפקתי וקניתי בכל זאת חליפה אחת בארץ, אבל ימים ספורים בלבד לאחר הגיענו שמתי פעמיי לחנות של אותו חייט מומלץ.

כמובן שמירה באה אתי כדי לעזור לי בבחירת הצבעים והדגמים. מכיוון שהחליפה שהבאתי מן הארץ הייתה כחולה כהה, בחרנו חליפה אחת אפורה והשנייה – חומה.

החומה, שהייתה בגוון 'גמל', מצאה חן בעיניי במיוחד. לא היה סיכוי קלוש שבכל שנות חיי בישראל אקנה אי פעם חליפה חומה. ואכן בתקופה הראשונה לאחר שהתחלתי להגיע למשרד, היא הייתה 'המועדפת'.

אלא שלאחר זמן מה, אחרי שכבר התחלתי להרים מעט את הראש ממפת העיר שהייתה צמודה אליי בכל עת שהסתובבתי בעיר, הבחנתי שהחליפה שלי היא בדיוק, אבל בדיוק בצבע של החליפות שלבשו עובדי הרכבת התחתית של טורונטו.

בתחילה שכנעתי את עצמי שהדימיון אינו כה רב. כשלא הצלחתי בכך התחלתי להתעלם מהדימיון, ובסוף החלטתי שאני לא אתן לפרט קטן זה להשבית את ההנאה שלי.

אלא שיום אחד כשנכנסתי לקרון הרכבת התחתית בא אליי מבוהל אחד הנוסעים, איש שחור גדל מידות, הגיש לי את הכרטיס שלו וביקש שאנקב אותו כי הוא מיהר ולא העביר אותו במכונה, כפי שנדרש.

עד כאן. החלטתי לגנוז את החליפה. אגב, הטראומה הייתה כה קשה, עד שגם לא הבאתי אותה אתי חזרה לארץ, למרות שהתכניות לרכבות תחתיות כאן עדיין לא היו אפילו במגירה. איש בטורונטו גם לא היה מוכן לקחת אותה ממני במחיר סימלי ב – garage sale שערכנו לפני שובנו ארצה.

מה ישראלי בעיניך?

יום אחד נכנסה אליי למשרד אחת מן העובדות (קנדית מקומית) עם אדם ששאל דבר מה שהיא לא ידעה להשיב עליו והיא חשבה שאני אוכל לסייע לו. קמתי לקראתו וכעבור שני משפטים באנגלית, התברר לנו ששנינו ישראליים.

את אשר אירע בשניות הבאות תארה לי אותה עובדת לאחר שההוא כבר הלך:

"ברגע שעברתם לדבר עברית, קרו שלושה דברים: התקרבתם פיזית אחד לשני, טפחתם זה לזה על השכם ושניכם התחלתם לדבר בקול רם הרבה יותר".

מה לא ישראלי בעיניך?

הזכרתי מפה קודם, וזה הזכיר לי את הטיול שעשינו בשבת הראשונה לשהייתנו בטורונטו. לאן נוסעים? כמובן למפלי הניאגרה. הימים ימי טרום טרום וייז ולא זזים בלי מפה. הגענו לצומת ולא היינו בטוחים לאן להמשיך. עצרתי בשולי הכביש ושקענו במפה. אחרי כדקה הרימה מירה את הראש וראתה טור ארוך, ארוך של מכוניות עומד אחרינו. אני מניח שהם סברו שאני עומד לפנות ימינה וחיכו עד שאעשה כך או אחרת. איש לא צפצף, איש לא צפר. הם עמדו בשקט וחיכו. הכנסתי להילוך ונמלטתי בבהלה מהמקום כמו שודד לאחר פריצה לבנק. אינני זוכר אם נמלטתי לכיוון הנכון או לא, אבל אני זוכר שראינו את המפלים באותו היום, וגם בכמה עשרות הזדמנויות אחרי כן במהלך ארבע שנות שהותנו בקנדה, כשהסענו לשם כל מכר, קרוב או ידיד ישראלי שהגיע לטורונטו. בלי מפה.

הטלוויזיה – מכשיר חינוכי

הגענו לקנדה באמצע הקיץ. השבועות הראשונים הוקדשו להתארגנות בארץ זרה בדירה חדשה. הבנות (שהיו אז בנות שמונה ואחת עשרה) בילו זמן רב לפני הטלוויזיה.

דיברו אז ומדברים עד היום על נזקי הצפייה בטלוויזיה (היום זה 'מסכים'), אבל נראה היה שהבנות למדו משהו מן הצפייה. שפה, לפחות.

נסענו באוטו וחצינו נחל קטן על גבי גשר שבצדיו היה מוצב שלט ועליו כתוב: no dumping! כלומר - לא להשליך/לזרוק (פסולת).

שאלה הקטנה את הגדולה: " מה זה dumping?"

ענתה השנייה: dumping זה לזרוק. את יודעת, כמו שאומרים - to dump your wife.

אחים

בקנדה התקיימו (אולי עדיין מתקיימים) מסגרות הדומות ל'אולפן בעברית' שלנו, עבור מי שאינם קנדים ומתגוררים בקנדה. הדגש אינו על לימוד שפה, שכן רבים מהזרים באים מארצות דוברות אנגלית, אלא יותר הדרכה בתחומי אזרחות, פוליטיקה והכרת אורח החיים הקנדי.

כשהגענו לקנדה, הצטרפה מירה, אשתי, למסגרת כזו והפיקה ממנה הנאה מרובה.

יום אחד היא חזרה עם סיפור שלא נגע לפוליטיקה הקנדית וגם לא לאורח החיים הקנדי, אלא עלינו, כאן, דיירי המזרח התיכון.

אחת השיחות שנוהלו בכיתה נגעה בשאלה 'מה אוכלים לארוחת בוקר' (אם קנדים, אז קנדים עד הסוף, כולל מרכיבי ארוחת הבוקר. אגב, אין לי מושג 'מה אוכלים קנדים לארוחת בוקר').

כל אחד מן הנוכחים התבקש וסיפר מה הוא אוכל לארוחה זו; וכמובן שהוזכרו הדייסות החמות והקרות, ביצים ובייקון, נקניקיות ומחית תפוחי אדמה, עגבניות מטוגנות ועוד ועוד.

היה בכיתה גם בחור פלסטיני שהשיב: "לחם עם גבינה, זיתים וקפה".

כשהגיע תורה של מירה היא השיבה: "לחם עם גבינה, זיתים וקפה".

אחרי ארבע שנים שבנו הביתה. מירה לא שינתה את התפריט של ארוחת הבוקר שלה. יש מי שמשַנה?

הערה להבהרה: אין שום קשר בין הסיפור לעקירת עצי זית של כפריים ביהודה ושומרון.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: