על שחף, דשא והבדלי תרבות

בשנת 1983 הגענו לטורונטו, קנדה, לשם נשלחתי לתקופה של ארבע שנים כדי לנהל את ארגון 'שוחרי האוניברסיטה העברית בקנדה'.

ואני אחרי השתתפות פעילה במלחמת לבנון הראשונה שנה לפני כן וחודש מילואים נוסף בהרי השוף ובבחמדון שבלבנון. מה פלא אפוא שלאחר שבוע בקנדה שאלה בתי בת השמונה: "הבנתי שאנחנו לא בישראל, אלא בארץ אחרת, בקנדה. מי האויבים של קנדה?"

לא היו לקנדה אויבים, ומהדורות החדשות של הבוקר עסקו רק בשלושה נושאים: ספורט, מזג אויר ומצב התנועה בכבישים.

אלא ששבוע לאחר בואנו רעשה כל המדינה מאירוע מסעיר שהתרחש בטורונטו: באיצטדיון המקומי הממוקם לחוף אגם אונטריו, התקיים משחק בייסבול שבו ארחה הקבוצה המקומית Toronto Blue Jays (בלו ג'יי - היא הציפור עורב כחול) את קבוצת ה- New York Yankees.

בין שחקני הקבוצה האורחת היה דייב וינפילד, שבזמן החימום שהוא ערך באחת מן ההפסקות במשחק, פגע כדור בייסבול שהוא חבט בו, בשחף והרג אותו. עד סיום המשחק זיכה הקהל את וינפילד בקריאות בוז והושלכו לעברו חפצים רכים (קנדה, נכון?).

והארץ רעשה.

בתום המשחק נלקח דייב וינפילד לחקירה בתחנת המשטרה המקומית והוא הואשם על פי סעיף בחוק הקנדי הנוגע ל'גרימת סבל שלא לצורך לבעל חיים'. העונש המירבי עליו הוא שישה חודשי מאסר או 500 דולר קנס. דווח כי המשטרה נעזרה בחקירתה בנציגים מ'אגודת צער בעלי חיים'. וינפילד טען כמובן שלא הייתה לו שום כוונה לפגוע בשחף.

כעבור שעה שוחרר השחקן בערבות של 500 דולר, אותם שילם באבירות המנהל של הקבוצה המקומית.

גופת הציפור נשלחה למעבדה לפתולוגיה של בעלי חיים באוניברסיטת גואלפ היוקרתית, לביצוע נתיחה שלאחר המוות. כעבור יום הגיעו תוצאות הבדיקה; המדובר בציפור שהייתה חולה, שמסת השריר שלה הייתה מדולדלת ושתוחלת החיים שלה הייתה לא יותר מעשרה ימים. המוות נגרם מִחבטה בראש שגרמה לדימום בבסיס המוח.

למחרת התעשתו בפרקליטות והוחלט לבטל את האשמה משום "שלא נעברה שום עבירה על החוק".

במשאל שערך בין קוראיו העיתון הנפוץ 'טורונטו סטאר', סברו 66% מן המשיבים שאין העיר טורונטו מחויבת להתנצל בפני וינפילד על מעצרו. למרות זאת, כעבור שבוע, בעת ביקורה של קבוצת הבלו ג'ייז בניו יורק למשחק גומלין, נפגש יו"ר מועצת העיר טורונטו עם השחקן הניו יורקי והביע בפניו את "תחושותיו על כך שסדרת האירועים בטורונטו הייתה כה מצערת".

חשבתם שהסיפור הסתיים כאן? טעיתם. שישה חודשים לאחר מכן הגיע דייב וינפילד פעם נוספת לטורונטו, אך לא למטרת השתתפות במשחק בייסבול אלא כדי לנאום בערב התרמה מטעם 'האגודה להגנת השחף'. נאומו היה משובץ בדברי חידוד והומור, שמן הסתם נכתבו עבורו על ידי כותבים מקצועיים. כך אמר, למשל, שסיפר לחברים שהוא הוזמן לטורונטו כדי לנאום והם שאלו אותו "הוזמנת או הוסגרת?"

לאותו ערב התרמה הביא וינפילד ציור שהוא הזמין מציָיר. בציור נראים שלושה שחפים עפים מעל חוף אגם ועלה אדום גדול של עץ מייפל (סמלה הלאומי של קנדה). הכתובת שנלוותה לציור אמרה: "לעם הקנדי שחרט על דגלו את השמירה על ערכיו ומשאביו. דייב מ. וינפילד". הציור נמכר באותו אירוע במכירה פומבית בסכום של 32,000 דולר שנתרמו לטובת ילדים נכים.

עד כאן.

גם לאחר שחזרתי עם משפחתי לאָרץ אחרי ארבע שנים, המשכתי לעקוב אחר הישגיהם של ה'בלו ג'ייז', ומה שמחתי מרחוק על זכייתם ב – 1992 בפעם הראשונה בתולדותיהם ב'וורלד סירייס' (אליפות צפון אמריקה בבייסבול). בין שחקניה הבולטים היה... כן ניחשתם נכון, דייב וינפילד, שבשלהי הקריירה הספורטיבית שלו הצטרף לשנה אחת לקבוצה מטורונטו.

ונקודה אחרונה – הבעלים של הניו יורק ינקיס, שרכש את דייב וינפילד לקבוצתו וגם צוטט בעיתונות למחרת פרשת השחף, היה ג'ורג' סטיינברנר. ולמי שהשם הזה אינו אומר דבר, אזכיר כי הוא, או יותר נכון, בן-דמותו, הופיע בפרקים רבים של 'סיינפלד', כבוס המטורף שאינו מפסיק לדבר, של ג'ורג' קסטנזה. עוד רמז: פניו של סטיינברנר אף פעם לא נראו בסדרה, והוא תמיד צולם אך ורק מן הגב.

ועכשיו באמת לסיום: שלחתי את הסיפור הזה לשוקה דינור שהייתה לו פינה ברדיו במסגרת התכנית של שמעון פרנס ביום שישי אחר הצוהריים בגלי צה"ל. הוא הקריא את הסיפור (ונתן לי את הקרדיט הראוי) והוסיף סיפור משלו:

"גרנו בארה"ב ושכרנו בית בשכונה פסטורלית שבה לא היה נהוג לחצוץ בגדרות בין הבתים, וכך נוצרה תחושה של מרחב בעיקר של משטחי הדשא שכאילו התחברו. יום אחד נקישה בדלת. זו הייתה השכנה מהבית שליד. "סליחה שאני מפריעה", היא אומרת, "אבל האם תסכימו לעבוד עם הגנן שלנו. "יש לנו גנן", אמרתי, "אבל למה?" "תראה, הגנן שלכם מגיע בימי שני לכסח את הדשא, והגנן שלנו בימי חמישי ומכיוון שכך יש הבדלים בגובה הדשא". לרגע חשבתי שאולי אני לא מבין את האנגלית שלה. לימים הבנתי שזו שאלה של הבדלי תרבות ונקודת מבט.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: