חשבון ארוך טווח

קיים לא מעט מתח בכנסי מחזור המתקיימים שנים רבות לאחר סיום בית ספר תיכון. האם יזהו אותך אנשים שלא ראו אותך כל כך הרבה שנים. איך אתה נראה אחרי כל כך הרבה שנים? האם מידת הצלחתך בחיים המקצועיים עומדים בסטנדרטים הבלתי כתובים? ועוד ועוד.

ישנן גם הפתעות בלתי צפויות, כשאתה מספר למישהו (או הוא לך) את הסיפור היחיד שאתה זוכר עליו ומתברר שהוא (גיבור הסיפור) כלל אינו זוכר אותו.

בכנס המחזור שלנו, במלאת חמישים שנה לסיום התיכון, שהתקיים כבר לפני מספר שנים, קרה לי מקרה אחר לגמרי.

ישבנו קבוצה של חברים (נשים וגברים היום, אז – בנות ובנים) ודיברנו על הימים ההם, ובטוב ליבי בדיאט קולה החלטתי לשחרר סיפור על עצמי:

וכך סיפרתי: אני חושב שזה קרה בכיתה ח' וזה סיפור שמעולם לא סיפרתי אותו לאיש ולא דיברתי עליו בשום הקשר עם אף בן אדם מאז שהוא קרה.

הגיעו אליי שליחים, שליחה למען האמת, ואינני זוכר מי, והיא אמרה לי ששושי (שנחשבה לסקסית של הכיתה) רוצה להיות 'חברה' שלי. אוסיף כאן מילת הסבר לקוראיי בני חמישים ומטה, שעל מנת להיות 'חברים', חייב הבן לבקש 'חברות' מן הבת.

ועוד הוסיפה השליחה ומסרה מפי שושי שמכיוון שהיא יודעת שאני מתבייש לבקש ממנה חברות, כל מה שעליי לעשות הוא לפנות אליה ולבקש ממנה מחברת חשבון, וזה ייחשב שביקשתי חברות.

הבעיה היא שגם לבקש מחברת חשבון, התביישתי לעשות. אולי לא הייתי בטוח שרציתי להיות חבר שלה, אבל נדמה לי שדווקא כן.

והנה, לראשונה אחרי חמישים וחמש שנים, אני מספר את הסיפור האישי הזה ומוסיף שבוודאי איש מלבדי אינו זוכר אותו.

אורנה התערבה והגיבה: "מה אתה מדבר. אני היא זו שהעברתי לך את המסר. תשכח מזה שאף אחד לא ידע. בזמנו כל הבנות בכיתה ידעו ודיברנו על כך בינינו לא מעט בזמנו. יותר מזה, שושי ואני ניהלנו עליך מחברת ורשמנו בה את כל מה שקרה אתך באותו זמן ואני חושבת שהמחברת עדיין נמצאת אצלי".

חלפו כבר שש שנים מאז. לפניותיי אליה במהלך אותן שנים לקבל את המחברת לעיון, השיבה לי אורנה שהיא "לא מוצאת את המחברת". (טוב שלא אמרה שהכלב אכל לה אותו.)

אולי אחכה לכנס מחזור בעוד ... שנים.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: