No One Is Perfect

פרופ' א' סיים את תקופת כהונתו כדיקן הפקולטה לרפואת שיניים ונערכה לכבודו מסיבה בפקולטה, במרכז הרפואי בעין כרם. הוזמנתי לאירוע ונעניתי בשמחה; מלבד קשרי עבודה הדוקים שקיימנו, היינו גם מיודדים.

האירוע התנהל לפי כללי-אירוע-פרידה וכמקובל הוא גם התארך בהרבה מן המתוכנן. 'חתן השמחה' נעל את רשימת הדוברים ולקראת סיום דבריו הוא הודה. הודה לזה קצת והודה לזה קצת ... ואז חשתי שהוא עומד להזכיר את שמי. במקרים כאלה אני מתיישר בכיסא. ממילא יש לי נטייה להיות כפוף, והבנות שלי תמיד מעירות לי, "אבא תתיישר", אז התיישרתי וחיכיתי לתורי. אלא שתוך שניות הוא סיים את הברכות וגם את הנאום כולו.

בדרך חזרה למשרד בהר הצופים חשבתי לעצמי מה אעשה אם א' יתקשר אליי עכשיו ויגיד לי שהוא רצה להודות גם לי, אלא שאבד לו הדף האחרון של הנאום/הכלב אכל לו את הדף/ההתרגשות גברה עליו/הוא הצטרד (מִחקו את המיותר). המשכתי להפליג בדמיוני וניסחתי לי מה אשיב לו במקרה הזוי כזה. וכך חשבתי שאשיב לו: "עד כדי כך ראו על הפרצוף שלי שאני מחכה לתודה?"

הגעתי למשרד וחמש דקות מאוחר יותר הגיע טלפון. א' היה על הקו: "תשמע, יואל, אני מתנצל נורא. בגלל שהטקס התארך כל כך, דחקו בי לקצר ונאלצתי לקצץ בנאום שלי ולא הזכרתי אותך".

בלי לחשוב פעמיים השבתי לו: "מה, בשביל זה התקשרת? באמת לא היית צריך".

אהבתם? הנה סיפורים דומים: