אני קשור לאוניברסיטה מאז 1936

התחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית בשנת 1967, עם שחרורי משירות חובה בצה"ל בתום מלחמת ששת הימים. חיטוט בקופסת נעליים עמוסה בצילומים, שרידי אלבומי התמונות של הוריי זכרם לברכה, מגלה קשר מוקדם הרבה יותר שלי עם האוניברסיטה.בצילום משנת 1936 נראית אמי נחמה (נטלי) טננבאום (לימים אלפרט), בת 16 מסינסינטי אוהיו שבארה"ב, עומדת (משמאל) על בימת האמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. בקמפוס הזה אבלה אני חלק גדול מאוד של שנות בגרותי. כיצד הגיעה הנערה הצעירה מלב המערב התיכון אל לב המזרח התיכון, הרחוק משם, נכון, כרחוק המערב מהמזרח?ובכן, על שום הצטיינותה בלימודים ובפעילות ציונית, זכתה אמי בתום הכיתה התשיעית ללימודיה בבית הספר היהודי לא רק בתעודת הוקרה אלא גם במילגה שבאמצעותה מומנה נסיעה הלוך ושוב לארץ ישראל (פלסטינה) וגם שנת לימודים בגימנסיה העברית בירושלים.הוריה אישרה את הנסיעה והשהייה בירושלים על תנאי שהיא תהיה מלווה בדודתה הרווקה, מימי.הן שכרו חדר בבית בפינת רחובות עזה ורד"ק ואמי למדה את כיתה י' בגימנסיה רחביה. בין בני כיתתה היו יוסי ידין, מי שיהיה שחקן תיאטרון ויעקב לוין-אפשטיין, מי שיהיה הדיקן השני של הפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית.במהלך השנה הן ביקרו בכל האתרים בעיר, ובכללם בקמפוס ההולך ונבנה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים.המרד הערבי שפרץ בכל עוזו באותו זמן כנראה לא הפריע לאמי, משום שלקראת סוף השנה היא כתבה לאמּהּ והודיעה לה על כוונתה להישאר בירושלים שנה נוספת. האימא כתבה לה מיד והורתה להם לשוב הביתה לסינסינטי עם תום שנת הלימודים על מנת לסיים את לימודיה בבית הספר התיכון המקומי וגם הוסיפה: "אחרי שתסיימי תיכון תתחתני, ואם בעלך ירצה לקחת אותך לגור בארץ ישראל, לא תהייה לי התנגדות". כשתמה השנה והגיע הזמן לשוב הביתה, היו הדרכים חסומות בשל המאורעות ואמי ודודתה לא יכלו לצאת ברכב מירושלים. תחת זאת הן טסו במטוס קטן משדה תעופה 'עטרות' בצפון ירושלים לחיפה, משם הפליגו לבֵירות ומשם – באוניה לאירופה ולצפון אמריקה. בנוסף לעצירות שתוכננו מראש באירופה, נוספה עגינה גם בברצלונה במשימה הומניטרית – לחלץ פליטים נמלטים ממלחמת האזרחים בספרד. שבועיים לאחר מכן, למחרת הגעתן לבוסטון בתום המסע הימי הארוך, הופיע בעמוד הראשון של העיתון המקומי צילום של שתיהן יורדות מן האוניה לרציף, עם כתובית "הגעתם של הפליטים הראשונים מספרד לאמריקה".לא ידעה סבתי עד כמה ניבאה את אשר עתיד לקרות; הוריי נישאו בשנת 1940. אבי, קרל אלפרט, היה ציוני גם הוא, ובין היתר היה הנשיא הארצי של 'יהודה הצעיר' בארה"ב. שניהם עלו ארצה ב- 1952 והתיישבו בחיפה. מיום בואנו ארצה עד שנים רבות אחרי פרישתו הפורמלית, עבד אבי בטכניון.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: