אגדה אורבנית

הפעם סיפור על מה שקרה באוניברסיטה... או שמא לא קרה, ורק עובר מפה לאוזן, מדור לדור. אף פעם לא בדקתי את אמיתותו אבל שמעתי אותו פעם גם מסופר בפי אחד מנשיאי האוניברסיטה.

משנת 1948 ועד שהאוניברסיטה שבה ועלתה להר הצופים כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים, מחלקות רבות היו פזורות במתחמים שונים ברחבי העיר גם לאחר התבססות הקמפוס בגבעת רם.

אחד מאותם המתחמים היה במגרש הרוסים בלב העיר ירושלים.

מיקום יחידה אוניברסיטאית במקום מרכזי כל כך היווה כמובן כאב ראש לפרנסי האוניברסיטה מבחינה בטחונית ובטיחותית.

חבר סגל של אחת המחלקות שישבו שם (נקרא לו פרופ' שמעון), חזר והתריע שוב ושוב על שמירה לא מספיקה ועל הקָלות הבלתי נסבלת בה יכול כל מאן דבעי להיכנס למשרדים וליטול כאוות נפשו ללא מפרע.

מכיוון שראה שאין קריאותיו נענות, החליט לעשות מעשה. באחד הערבים הוא הגיע למקום, חמק מתחת למחסום ונכנס למשרדו. שם, מבלי להדליק את האור, הוא נטל מכשיר מדעי ויצא, ושוב – מתחת למחסום.

למחרת הוא התייצב אצל מנהל המחלקה ובחיוך מנצח הציב על שולחנו את המכשיר השדוד ואמר: "הוא אשר אמרתי. כמה קל להיכנס למשרדים שלנו ולגנוב ציוד מדעי יקר".

למנהל לא הייתה ברירה אלא להסכים עם פרופ' שמעון, אך על מנת למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד הוא קרא לשומר כדי לשמוע אם היה לו הסבר למחדל הזה.

אמר השומר: "אתמול בסביבות השעה תשע בערב ישבתי בבודקה וראיתי את פרופ' שמעון מגיע, אך במקום להיכנס דרך שער הולכי הרגל הוא זחל מתחת למחסום, נכנס למשרדו, לא הדליק את האור וכעבור שתי דקות הוא יצא עם מכשיר כלשהו תחת בית שחיו. שוב זחל מתחת למחסום ולא עבר בשער הרגיל. מה רציתם שאעשה? אני לא מתעסק עם פרופ' שמעון".

אהבתם? הנה סיפורים דומים: