נושא חם לקראת מערכות הבחירות האחרונות הייתה שאלת הנאמנות הגושית. בשיעור המרתק שלו, 'פוליטיקה ישראלית במבט השוואתי', התייחס פרופ' גידי רהט מן החוג למדע המדינה של האוניברסיטה העברית, בין היתר גם לסוגיה זו. נטלתי חלק בשיעור הזה בשנה שעברה כ'שומע חופשי'.
'שומעים חופשיים' הם בדרך כלל פנסיונרים שיושבים בשורה הראשונה (כי הם אינם שומעים טוב) ואם הנושא הנלמד הוא אקטואלי, כלומר נוגע לאירועים שהתרחשו בחמישים השנים האחרונות, הם תמיד ישישו לתקן את המרצה: "אני הייתי שם ולא כך קרה".
אני אמנם ישבתי בשורה האחרונה וגם שמרתי על שתיקה, אבל באותו שיעור הפך אותי פרופ' רהט, שלא ביוזמתי, לחומר לימודי.
לדבריו קיימת נאמנות גושית גבוהה בישראל; מעטים יזלגו מגוש לגוש. אפילו בבחירות 77, הדגים, הסיבה העיקרית לנפילת המערך לא הייתה מעבר של בוחרים לליכוד אלא הקמתה של ד"ש ששתתה מהמערך את הקולות. הוא סקר את קהל תלמידיו, שגילם הממוצע אינו עולה על 25, ושאל אם מישהו מהם שמע על מפלגת ד"ש. יד אחת התרוממה ואולי יד אחת נוספת מהוססת משהו. פרופ' רהט שוב סקר את חדר הכיתה ואמר: "אתם יודעים? אתם אולי לא שמעתם על מפלגת ד"ש, אבל יש לנו בכיתה מישהו שהצביע עבורה בשנת 1977 והביט לעברי בירכתי החדר. אישרתי במנוד ראש. הוא המשיך: אבל אותו מצביע ד"ש התאכזב מהמפלגה החדשה שהתפרקה תוך זמן קצר, ובבחירות הבאות הוא כבר חזר להצביע למפלגה אשר לה הצביע בבחירות שקדמו לאלה. שוב הנדתי בראשי ואישרתי.
זה היה הכי קרוב שהרגשתי אי פעם להיות דינוזאור.
בת ציון
הייתי היחידה בכיתה באוניברסיטה, שענתה בחיוב לשאלה מי קרא את ימי ציקלג...
גידי רהט
אין כמו דוגמה חיה. מאשר את הסיפור, מתנצל על התחושה.