תודה, ישעיהו גביש

אהרון (רוני) כהן, איש מוצא, סיפר במהלך הליכת השבת, כשעינינו צופות במאגר המים של בית זית ההולך ומתמלא לתפארה, על הקשר המיוחד שלו עם ישעיהו גביש.

רוני התחיל את הסיפור מהסוף: לפני כמה שנים הוא ביקר במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב. התמזל מזלו ובדיוק באותו זמן, היה במקום גם אלוף (מיל.) ישעיהו גביש, שהיה ממקימי המוזיאון (וממשיך לפעול למענו עד היום, בגיל 93). כזכור היה גביש אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים.

רוני ניגש אליו וסיפר לו שהוא, רוני, זוקף לזכותו של גביש את העובדה שהוא נשוי, ועל אף כל השנים שעברו, הוא מבקש להודות לאלוף על כך.

אינני יודע מה עבר לגביש בראש באותו רגע. הוא היה רחוק מלהיות איש צעיר. האם יתכן שהוא אמר לעצמו: "מיהו האיש החביב הזה. איני זוכר דבר וחצי דבר מאותו אירוע שהוא מתייחס אליו. האם שוב זכרוני בוגד בי"?

מכל מקום, אני מניח שפניו של אלוף גביש לא הסגירו דבר, שכן הוא כבר עמד בימי חייו בפני אתגרים גדולים מזה ומן הסתם הוא הסתפק בהרמת גבה לאמור – "הכיצד"?

השיב רוני:

"במחצית השנייה של שנת 1973 החלטנו חברתי ואני להינשא. באותה עת הייתי חבר קיבוץ יפתח שבצפון. קבענו תאריך לחתונה – 25 באוקטובר 1973, אלא שב- 6 באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני לחמתי בחזית הדרום עם הגדוד שלי.

לא אומר שהחתונה נשתכחה ממני לחלוטין, אלא שככל שהתארכה המלחמה כך הייתי משוכנע יותר ויותר שהחתונה תידחה. אין צורך להזכיר את הלחץ האדיר שהיינו נתונים בו וכן, לדאבון לבי, את המספר ההולך וגדל של חברים שנפגעו ונפצעו מסביבנו. כשצלחנו לצדה המצרי של התעלה, לא חשבנו על מה שקורה בבית; חיינו את הרגע, איך נמשיך הלאה.

ב- 22 אוקטובר הייתה אמורה להיכנס לתוקף הפסקת אש, אבל זו לא קוימה. ביום שלמחרת, ה -23 באוקטובר קראו לי למפקדת הגדוד. בשום מקרה לא היה זה סימן טוב להיקרא למפקדת הגדוד ובמקרה שלי, על אחת כמה וכמה; אחי היה אז במילואים. הגעתי ובלב כבד שאלתי: "למה קראתם לי". השיבו לי: "אנחנו לא יודעים איזה קשרים יש לך שם בצמרת, אבל הם הופעלו לטובתך. קיבלנו פקודה שאין להרהר אחריה, לשחרר אותך מידית לחתונה". שאלתי: "חתונה של מי"? אמרו לי: "שלך, יא אידיוט. קח את התרמיל וצא מחר בבוקר בטרמפים".

הסיפור המלא של רוני, שלא יסופר כאן, כולל, בין היתר, תיאור מפורט כיצד הצליח למצוא מחסה מפני הפגזה מסיבית מצרית שתפסה אותו עומד לעלות על גשר כדי לחצות את התעלה מזרחה. מכל מקום, הוא הצליח להגיע לקיבוץ יפתח למחרת בשבע בבוקר, ובאותו היום אחר הצהריים התקיימה החתונה על הדשא המרכזי של המשק. רוני הוסיף ש"החתונה לא הייתה הכי שמחה , אבל היא הייתה צריכה להיות הרבה יותר עצובה, אילו ידעו בעורף את היקף האבדות שסבלנו במלחמה שזה עתה הסתיימה".

רוני קיבל חופשה של 24 שעות מעבר לחופה, ועקב היעדר תחבורה ציבורית נשאר גם לשבת. אחר כך יצא לדרכו חזרה, אבל אז לקח לו שבוע שלם כדי למצוא את הגדוד שלו שעבר בינתיים מאיסמעיליה לעיר סואץ . הוא הגיע לעיר בשמונה בערב, ונהג לקח אותו בזחל"ם לפלוגה. חושך. לב העיר סואץ. רוני כמובן לא הכיר את הדרך והסתבר שגם הנהג לא. פתאום הם שמעו שריקות וצעקות "תעצרו, תעצרו".

"אילו היינו נוסעים עוד שלושים מטר היינו נופלים לידי המצרִים, והייתי עושה שם את ירח הדבש".

תחת זאת עשה רוני את ירח הדבש עם הפלוגה שלו וכעבור שלושה חודשים הם השתחררו.

שנים לאחר השחרור, בשיחת אקראי, שאל אותו, אולי בגאווה, מזכיר המשק הוותיק, איש הגליל, ישעיהו, (שהלך לעולמו מאז): "אתה רוצה לראות את המברק שאני שלחתי בזמנו לצה"ל אשר בזכותו קיבלת את החופשה ההיא בזמן המלחמה"?

לא הייתה לרוני ברירה אלא להשיב בחיוב. המזכיר שלף מהקלסר המאובק את העתק המברק שלשונו הייתה כדלקמן:

"הנדון: טור' אהרון כהן.

חתונתו של הנ"ל, חבר קיבוצנו, אמורה להתקיים בתאריך 25 אוקטובר 1973. נבקשכם לשחררו לחופשה על מנת שיוכל להגיע לחתונה.

בברכה,

ישעיהו גביש

מזכיר קיבוץ יפתח"

אהבתם? הנה סיפורים דומים: