המוזיאון באינסברוק

המוזיאון לאומנויות באינסברוק הוא לא בגדר חובה. יש שם קלימט אחד מן התקופה המוקדמת שלו וברויגל יפה אחד וגם תערוכה די מעניינת של כלי מוזיקה. זה הכול; בתרגום מאנגלית אומרים על זה – אין על מה לכתוב משם הביתה.

בסיום הביקור ניגשתי לשירותים של המוזיאון. היו שם שלוש משתנות ובחרתי בזו הקרובה לדלת.

בעודי מתחיל כבר להתרוקן, שמתי לב פתאום לזבוב צמוד לדופן, בקצה התחתון, הנמוך של המשתנה, ממש קרוב לפתח הניקוז. הזבוב לא זז וחשבתי שהוא מת או אולי כמעט מת, ואם אכן היה רק חצי מת, הרושם היה שהוא נאחז או נצמד לדופן החלקלק, כמנסה למנוע את ההתדרדרות הסופית לתהום, שאין ממנה חזרה. הייתי שולח לכאן את כל הפוליטיקאים המרבים כל כך להשתמש באותו ביטוי שחוק, בין היתר על מנת שילמדו מקרוב מה הוא 'מדרון חלקלק'.

למען האמת, אני די מתבייש לספר על מה שקרה בשניות הבאות; אומר רק שבהחלטה מהירה, שאין לי דרך להסבירה אלא מכך שנבעה מדחף שאינו בר כיבוש, הסתתי את "האש" לכיוונו של הזבוב. למה עשיתי את זה? אם הוא כבר היה מת אני מניח שחשבתי שאני מסייע לצוות הניקיון ומפנה עבורם את הפגר. אבל אם היה עדיין חי - האם יתכן שלא היה אכפת לי שהוא ימות כי הוא היה רק זבוב?

מניין הרוע הזה? מניין האכזריות הזאת? איזה מין בן אדם אני? כמעט כל אחד אחר היה בוודאי מנסה קודם לגרש את הזבוב ביד. מדוע לא עשיתי את זה גם אני?

ובעוד כל המחשבות האלה מתרוצצות בראשי, שמתי לב שחרף 'מקלחת הזהב', לא זז הזבוב ממקומו. רכנתי קדימה וראיתי שזה לא היה זבוב כלל, אלא ציור מוצלח למדי של זבוב בגודל טבעי. הנה יש לי בכל זאת משהו לכתוב עליו הביתה מן המוזיאון הזה.

הסתכלתי מיד סביב כדי לראות אם אין מצלמות נסתרות, אבל לא מצאתי.

מי מצייר זבובים בתוך משתנות ציבוריות? ויותר מעניין – בשביל מה הוא עושה את זה. האם הצייר הזה מונע מדחף שאינו בר כיבוש? וכבר ראיתי בעיני רוחי מישהו, כמוני, מסיים את הסיור במוזיאון, חומק לשירותים, נעמד מול המשתנה, ובשונה מכל אדם נורמלי, הוא שולף מכחול ושפופרת צבע, ובתנועות מהירות מצייר זבוב בתוך המשתנה, תוך שהוא מגניב מבטים מהירים לעבר הדלת של חדר השירותים, שמא יפתיע אותו מבקר נוסף באמצע המעשה שלו. ואולי אשתו, המודעת לצרכים הבלתי נשלטים שלו, שומרת בחוץ כדי להתריע בפניו על סכנה מתקרבת?

אבל הייתה גם אפשרות אחרת: אולי הזבוב צויר כבר במפעל לייצור אסלות. איך? זה פשוט מאוד – האיש המיוחד ההוא (האומן הפוטנציאלי) הצליח כנראה להתקבל לעבודה במפעל כזה, ובכל רגע פנוי הוא חומק לאולם הייצור ומוסיף באין רואה את הציורים שלו על גבי המשתנות המונחות על פס הייצור.

הייתי מאד מרוצה מיכולתי לפצח את התעלומה, וכל מה שנותר לי על מנת לאמת סופית את הפתרון, היה לבדוק את שתי המשתנות האחרות ולראות אם גם הן מעוטרות בציור זהה של זבוב. לא הופתעתי כלל למצוא שאכן כך – בשתי האסלות האחרות בחדר השירותים הופיע באותו מיקום ציור זהה של זבוב.

בטרם אסגור פרשה זו סופית, הסתכלתי שוב סביב כדי לוודא שאין מצלמות בחדר ואז הבחנתי - לראשונה מאז שנכנסתי לזירת האירוע ¬– בתופעה בלתי רגילה, ודאי תופעה לא נפוצה בישראל ואני חושב שאפילו גם לא באירופה: שטח הרצפה מתחת לשלוש המשתנות היה נקי לחלוטין. שום שלוליות ואפילו שום סימני טיפות.

ואז בסוג של הארה נדמה היה לי שהכול מתחבר: הזבובים צוירו אכן במפעל אבל לא בידיו של איזה סוטה, אלא הם צוירו במכוון ובאופן תעשייתי. וזאת מדוע? כי הם מכירים את נפש האדם. אני לא הסדיסט היחיד. ישנם רבים כמוני. אולי הרוב. אולי כולם? על סמך מחקרים שהם ערכו (לא יתכן אחרת, נכון?), הם גילו שאין כמעט גבר שלא ינסה במצב כזה לקלוע בזבוב ולדרדר אותו במורד לעבר החור. אבל לצורך זה עליו לכוון היטב את הזרם אל מעמקי המשתנה, אל הצנטרום של הפיילה, ולא לעבר שום מקום אחר. והתוצאה – שום טיפה אינה מתפזרת והסביבה נותרה נקייה. כמו שנאמר - מתוך שלא לשמו, בא לשמו.

עד כאן, אמרתי לעצמי, אני משאיר את העניין פתוח. אבל באופן כמעט בלתי מודע, וידאתי לפני שיצאתי מהשירותים, שלפחות עניין אחד אחר אצלי לא נישאר פתוח - הרוכסן.

נ.ב – מאז שכתבתי את הדברים האלה התברר לי שציורי זבובים מעטרים משתנות במקומות רבים בעולם וגם בישראל. גם מצאתי שלא מעט כבר נכתב על הנושא. למשל – שהזבוב נבחר מפני שהוא נתפס כיצור מלוכלך. הפרפר נפסל מפני שאנשים יחששו לפגוע בו. עכביש? אנשים יפחדו ממנו. והחידוש האחרון שחוויתי אתמול בנמל התעופה הבינלאומי של מינכן – ציור של חור ודגלון נעוץ בו כמו במגרש גולף. והרי ההסבר לכך הוא אלמנטרי – אתגר ספורטיבי.

מכל מקום, המסופר למעלה הוא ביטוי של התרשמותי הראשונית ממוזיאון האומנות באינסברוק. וכידוע, התרשמות ראשונה אפשר לקבל רק פעם אחת.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: