אח, פגישה כזאת (או Deja vü)

לפני שבועיים, בתום שנה שלמה של פעילות מבורכת ורצופה של עמותת הגימלאים במבשרת ציון (הקרויה – מג"ש) הוזמנו כולנו להופעת סוף שנה של הזמר חנן יובל. אולם בית ספר תיכון הראל היה מלא מפה לפה. כבר בפתיחה הוא דאג לומר שמפאת גילו, 76, הוא היה זכאי להצטרף כחבר בין שורותינו. הוא נתן הופעה יפה מאוד עם שירים שאנחנו מכירים ואוהבים ובסופו של הערב הודינו לו בתשואות רמות.

כמקובל במקרים כאלה, נגשו אליו בתום ההופעה אחדים כדי להחליף אתו חוויות. מצאתי את עצמי ביניהם. כשהגיע תורי שאלתי אותו: "חנן, האם בין כיתה ט' ו-י', בשנת 1961, היית בקיץ בקורס מכ"ים של הגדנ"ע בג'ליל?" והוא אמר שכן. המשכתי: "אז היינו יחד". והוא אמר: "כן? באמת?" נישא על גלי ההצלחה, המשכתי: "יצא לי פעם במילואים להיות בהופעה שלך בפני חיילים ברמת הגולן. ישבתי די קרוב לבמה ובמהלך ההופעה הסתכלת עליי ואמרת: 'הי, מה אתה עושה פה?' היה ברור שאינך זוכר מניין אני מוכר לך. זה היה לפני כחמישים שנה".

כמובן שהוא לא זכר מכל זה דבר. סיימתי ב"שמי יואל. נעים מאוד" ולחצנו ידיים.

בלי שום קשר, או כך היה נדמה לי, הייתי בשבוע שעבר באיצטדיון בגבעת רם, בערב הסיום של אליפות אירופה באתלטיקה קלה עד גיל 18. בדרך לשם חשבתי על כך שיש לי תווית כניסה לקמפוס האוניברסיטה על האוטו ואיני צריך לדאוג היכן לחנות. גם חשבתי לי, שוב בלי שום קשר, מתי הייתי בפעם האחרונה בתחרות אתלטיקה של ממש. ונדמה היה לי שזה היה בשנת 1969 באתונה. ומעשה שהיה כך היה. הייתי עם חברי לנמן בטיול של חודשיים באירופה בקיץ שבין שנה א' לשנה ב' באוניברסיטה. הולנד-אנגליה-צרפת-שוויץ-איטליה-יוון הכול בחודשיים. הגענו לאתונה והתברר לי שעומדת להיפתח שם אליפות אירופה באתלטיקה קלה. אמרתי ללנמן שאני נשאר כאן (כמו יואל משה סלומון בפתח תקווה, לפי אריק איינשטיין), והוא המשיך לאיסטנבול לבד. במשך 6 ימים, בוקר, צוהריים וערב 'שרצתי' באיצטדיון. לא הייתה תחרות אחת שהפסדתי אפילו במוקדמות ריצת משוכות לנשים בקרב שבע.

באחת משעות הצוהריים המנומנמות של התחרות ראיתי פתאום לא רחוק ממני ביציע את David Hemery משוחח עם קבוצת צופים מאנגליה. להווה ידוע שאך שנה קודם, בקיץ 1968, זכה אותו דוד המרי במדליית זהב בריצת 400 מטר משוכות באולימפיאדת מקסיקו וגם קבע שיא עולמי באותו מירוץ.

ניגשתי אליו אמרתי לו:

David Hemery, you have fans in Israel. Can I please have your autograph?

הוא הסכים כמובן וחתם לי על התוכנייה שלצערי כבר מזמן אינה ברשותי.

את נחמתי מצאתי בכניסה חלקה לקמפוס ובחנייה ממש על גבול מרכז הספורט של גבעת רם.

האירוע היה נחמד. כדרכן של תחרויות אתלטיקה (וכמקובל במיוחד במשחקי כדורסל) ישנן הפסקות רבות ובמשכן מוקרנות על הלוחות האלקטרוניים הגדולים תמונות של חלקי קהל המגיבים באנרגטיות למוזיקה הקצבית המשודרת ברמקולים החזקים. והנה נקלטה בעין המצלמה, ועל גבי הלוח הגדול, הקבוצה הבלגית התוססת, הלבושה כולה אדום שישבה בשורות שמתחתיי וסביבתה. מיהרתי לצלם את הלוח הגדול ובזמן אמת שלחתי את התמונה כמעט לכל מי שהכרתי. אלא מאי, על מנת לזהות אותי בין היושבים היה צורך להגדיל את התמונה שהתקבלה בנייד בתנועות הפרדה של הבוהן מהאצבע (כך קוראים לאצבע שליד הבוהן, נכון?), עד שהפכתי לגוש פתיתי שלג ביום קיץ ובעיקר – בלתי מזוהה.

גם הפעם הנחמה באה ממקור לא צפוי. שוב, כמקובל בתחרויות אתלטיקה ואחרות, באחת מן ההפסקות הרבות מהתחרויות התקיימו טקסי חלוקה של המדליות לזוכים. במקרה שלי, בפינה הרחוקה ביותר ממני של האיצטדיון. לא כל כך שמתי לב ואולי הייתי עסוק בקבלת הודעות בווטס-אפ "אי אפשר לזהות אותך", "מטושטש מדי" וכד'. ואז קלטתי פתאום את דברי הקריין שאמר: "את המדליות לזוכים בריצת 400 מטר משוכות יעניק מר דוד המרי מבריטניה, האלוף האולימפי במקצוע זה באולימפיאדת מקסיקו משנת 1968.

נשמתי נעתקה. הרי זה האימא של סגירת מעגל. אלא שהוא היה בקצה השני של האיצטדיון והיו אז (לפי העיתון שלמחרת) 2000 איש בקהל. חישבתי גם שעליי לפנות לפחות ל-15 אנשים, לבקש את סליחתם ולבקש אותם להסיט לאחור או לצמצם את כפות הרגליים שלהם, או לחילופין לקום, כדי שאוכל לעבור ולהגיע לשביל הקרוב ומשם לדהור במרחבי השטחים שמאחורי היציעים על מנת למצוא אותו.

ויתרתי. לא חיפשתי אותו, לא פגשתי אותו ולא לחצתי לו את היד.

ואולי לטובה. למחרת בערב לא הרגשתי טוב, עשיתי בדיקת PCR ונמצאתי חיובי. תארו לעצמכם שהייתי לוחץ את ידו של דוד המרי הגדול ומדביק אותו. לא הייתי סולח לעצמי.

אגב, איך נדבקתי? רגע, לחצתי ידיים עם חנן יובל. מעניין אם הוא מחוסן.

סתם, סתם. התחלתי אתו והייתי מוכרח לסיים אתו.

יואל אלפרט

אהבתם? הנה סיפורים דומים: