מקדמה על חשבון הירושה

לפני מספר לא רב של ימים צעדנו כמנהגנו לפנות ערב, חבורת ההלכים שלנו, שאנחנו מכנים אותה 'מרטיבי לכת', בחוצות מבשרת. הולכים ומדברים על כל נושא שבעולם. אנחנו שומרים על מרחק ועוטים מסכות, גם על הפה וגם על האף. משום כך לא תמיד אפשר לשמוע היטב ולהבין כל מילה שמישהו מוציא מהפה לתוך מעבה המסכה. והנה היה נדמה לי שאני שומע אמצע משפט של מישהו: "... כשגנבתי כסף מההורים שלי". שאלתי: "מה? גנבת כסף מההורים שלך?" וכתגובה הצטרפו מיד לווידוי שניים נוספים שאמרו: "גם אנחנו. כולם גנבו כסף מההורים". רק אחד אמר בקול נמוך, כמעט מתבייש על היותו יוצא דופן, שלהורים שלו לא היה כסף ולא היה מה לגנוב.

אמרתי להם: "אין לי הרבה סודות שלא חלקתי אותם מעולם עם אף אדם. העובדה שנהגתי כילד לגנוב כסף מההורים שלי היא בוודאי אחד מהסודות האלה. אין לכם מושג כמה התביישתי בכך ואין לכם מושג כמה רווח לי לשמוע עכשיו שלא הייתי היחיד. יתר על כן, אולי זאת הייתה אפילו נורמה".

זה מחזיר אותי לאמצע שנות החמישים, בהיותי אולי בן 8, 9 או 10.

בבית מולנו ברחוב דוד פינסקי שעל הר הכרמל, גר אברהם א'. לפנות ערב, לקראת חשיכה, היה בוקע קול אדיר מן הבית שלהם, מבעד למסך של עצים גבוהים ועבותים, שאני מצליח לשמוע אותה בראשי עד עצם היום הזה. הקול, קולו של אביו: א ב ר ה ם ! א ב ר ה ם ! (תמיד בקריאה כפולה).

לי לא קראו לחזור הביתה בשעות האלה. אל דאגה. אינני מכוון לעבר הסיפור (שכבר אז, בשנות החמישים, נחשב 'ישן נושן') על הילד ששאלו אותו מה שמו והוא סרב להשיב, וכדי להתגבר בעורמה על סירובו שאלו אותו איך קוראים לך לבוא הביתה כשאתה משחק בחוץ והוא השיב: לא קוראים לי. אני בא לבד.

ובכן, לי לא קראו משום שלי שרקו. הייתה לנו שריקה משפחתית. היו לנו כמה שריקות. השריקה שעליה אני מדבר, ששרקו לי לקראת חשיכה (ושאין לי מושג מה מקורה) הייתה שימושית מאוד גם לאירועים אחרים. למשל בקרב קהל גדול, כשבני משפחה מחפשים זה את זה, לא היה צריך לפרוץ בזעקות של השם הפרטי של הילד שדומה שהלך לאיבוד (למשל "אברהם, אברהם"), אלא השתמשנו בשריקה שקיבצה למקום אחד את כל נידחי המשפחה, לקיים את מצוות "מזרה ישראל יקבצנו". אגב, אותה השריקה משמשת אותנו, את מירה, אותי והבנות עד היום ומוכרת גם לנכדים.

בגילאים אלה של 8, 9, או 10, יכולתי לצאת לבד החוצה ובלבד שאמָצא בקרבת הבית בטווח צווחה או שריקה, על מנת להגיע בזמן לארוחת הערב שחכתה כבר על השולחן עם הִיכנסי הביתה.

בחופשות, ובמיוחד בחופש הגדול, התרחב טווח הנדודים שלנו, לכל שטח הר הכרמל המיושב, מ'מרכז הכרמל' עד 'מרכז אחוזה'. את כל המרחב הזה היינו חורשים תוך כדי משחק 'סימני דרך'.

מרכז הכרמל היה בעינינו מרכז העולם. הכול היה שם. חנות לעיתונים, חנות ספרים, חנות פרחים, מהם מיתולוגיים שנמצאים שם עד היום. בחנות אתא מכרו מכנסיים רק בצבע חאקי (ליומיום) או כחול (לחגיגי) וחולצות רק בצבע חאקי או לבן (חלוקה כנ"ל). היה בית הקולנוע אורלי והיו ב'מרכז' גם שתי חנויות כל-בו: האחת נקראה 'חפצי-בה' והשנייה נקראה 'משק בית'. אפשר היה להשיג בשתיהן את הכול. כך לפחות סברנו באותו זמן. כשהתבגרנו מעט יותר, עברה מפה לאוזן השמועה על מוֹתר החנות האחת מן השנייה. הדרך להבהיר את ההבדל ביניהן הייתה תמיד בצורת שאלה או חידה, אם תרצו: "הלכת ל'חפצי-בה' ולא מצאת שם את מבוקשתך, לאן תלך". ואתה בתמימות השבתָ: "בוודאי, ל-משק בית". המענה על תשובה כזו היה צחוק מתפרץ ולעג רושף של השואל למי שנתפס בקלקלתו. זאת משום, שכפי שכבר ציינתי, חשבנו שבשתי החנויות אפשר היה להשיג את הכול, אבל מאי שם שמענו על מוצר אחד שאפשר לקנות ב'משק בית' ואשר אינו זמין ב'חפצי-בה' – קונדומים (פייק ניוז?). ואם לא מצאת את מבוקשך ב'חפצי-בה' והלכת ל'משק בית' ומצאת, חזקה עליך שהלכת לקנות קונדומים. לא שידענו מה זה בדיוק.

היו ב'מרכז' גם מספר קטן של בתי קפה ומסעדות, אבל ככלל לא פקדתי אותם; אצלנו אכלו רק בבית. כתוצאה מכך, כשהייתי בצבא וגם בשנים שלאחר מכן היו שואלים אותי לפעמים על איזו מסעדה אני ממליץ בחיפה, לא היה לי הרבה לתרום בנושא כי "אכלנו רק בבית".

ובכל זאת היינו אוכלים בערך פעם בשנה ב'מרתף בלפור'. זו הייתה מסעדה מרכז אירופית שבפינת רחובות בלפור והרצל ב'הדר הכרמל'. כשֵרה כמובן. שם ציַינּו אירועים משפחתיים מיוחדים. לא היינו צריכים להסתכל בתפריט או להתלבט: זה תמיד היה שניצל עגל. המלצרים ב'מרתף בלפור' היו אנשים מבוגרים שמלצרות הייתה מקצועם הקבוע, לעולם לבושים מכנסיים שחורים מחויטים, חולצות לבנות בוהקות ועניבות פרפר שחורות.

נפשי, גופי וקיבתי נמשכו תמיד ב'מרכז הכרמל' ל'קפה פאר', ששכן בצנטרום של הפיילה של ה'מרכז', ולא יכולת שלא לחלוף על פניו. ומשחלפת על פניו לא יכולת אלא לרייר, משום שב'קפה פאר' מכרו פלאפל. כמעט המקום היחיד בכל הכרמל.

היה לי הרבה מה להגיד על פלאפל, הרבה יותר מאשר הזדמנויות לאכול אותו. זאת בשל העיקרון של אימא שלי ש'אוכלים רק בבית'. כתבתי פעם וסיפרתי איך הסכמתי ללכת עם סבא שלי, הזקן המופלג בן השבעים, ל'חוף הכרמל', רק מפני שהוא היה קונה לי בחוף הים מנה שלמה של פלאפל, וגם גזוז וגלידה.

כמעט אף פעם לא היה לי כסף משלי ולא יכולתי לקנות פלאפל כי ההורים שלי החליטו שאין לי צורך בדמי כיס; ברגע שארצה משהו, כל מה שעליי לעשות הוא לבקש מהם, וחזקה עליהם שייענו לכל בקשה סבירה.

לקבל כסף כדי לקנות פלאפל לא היה בקשה סבירה, כי "אוכלים רק בבית". ומעבר לכך, אם אלך לאכול פלאפל, לא יהיה לי תיאבון לארוחה בבית.

כאן חוזר הסיפור לאברהם א', ולפני כן אבהיר שוב שמדובר באירועים מאמצע שנות החמישים של המאה העשרים ולבטח חלה עליהם התיישנות. אברהם החל להזמין אותי לעתים קרובות לפלאפל על חשבונו. תמיד היה לו כסף. עד שיום אחד אמרתי לו שאיני יכול תמיד לאכול על חשבונו, ולי אין כסף, כך שאיני יכול להשיב לו.

אברהם מילא פיו בכדור פלאפל, נזהר שהטחינה לא תנטוף על מכנסי החאקי הקצרים מחנות אתא, ואמר: "מה הבעיה. תיקח מההורים שלך בלי שירגישו. אני הרי עושה את זה כל הזמן".

וככה התחלתי לגנוב כסף מההורים שלי. פעם אברהם מכבד אותי ופעם אני מכבד אותו. מוסר של גנבים.

אני מניח שכל הסאגה הזו נמשכה מספר חודשים. אגב, באותו זמן עישנתי גם את הסיגריה הראשונה (והאחרונה) בחיים שלי.

ההורים שלי הרגישו. אולי אימא שלי הרגישה בחסרונם של מטבעות של עשרה גרושים, ואולי משום שהיא תפסה אותי פעם מחטט במגירה שלה ושאלה מה אני מחפש ונדמה לי שהשבתי "את כלי התפירה".

מכל מקום, אבא שלי לקח אותי לשיחה ודיבר אתי על מקרה היפותטי על מישהו שפתאום יש כסף ולאָחֵר פתאום נעלם כסף ובזה נגמר העניין.

נגמר העניין עד שלפני שבוע בהליכה עם החברים עלה הנושא של גניבת כסף מההורים. כל כך רווח לי כשהתברר לי שלא הייתי היחיד. ימים ספורים לאחר מכן נפגשתי עם שתי אחיותיי לראשונה מאז פרוץ הקורונה. באמת, היה מרגש. כדרכנו בפגישותינו במהלך עשרות השנים האחרונות דיברנו לא רק על הנכדים אלא גם ההורים שלנו, ולראשונה אחרי כל השנים האלה העזתי לספר להן על המקדמה שלקחתי על חשבון הירושה.

אחד מן החברים במבשרת, יעקב צ', 'מסר לי את גירסתו': אימא שלו היה בשלנית מצוינת, אבל רק של מספר מוגבל של מאכלים. כך, בתחום העוגות היא הצטיינה רק באפיית עוגת טורט, לֶקֶך ביידיש. בקיוסק בהמשך הרחוב שבו שכן הבית שלהם מכרו בעשרה גרושים עוגות ששכבת ריבה מרוחה עליהן, מן הסוג שלא ראה בבית כדוגמתו בכל שמונה שנות חייו. והוא נהג מדי פעם ליטול בהיחבא מאמו את הסכום הדרוש לרכישת עוגה מרוחה. עד שיום אחד שאל אותו המוכר מאיפה הכסף. ידידי התמלא דאגה והפסיק ללכת לקיוסק הזה, וגם ... הפסיק לגנוב כסף מאימא שלו.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: