להיכנס לתוך ראשו של שוטר

כשנוסעים בכביש 16 החדש מירושלים לכיוון תל אביב, המנהרה השנייה, הארוכה, זו המסתיימת בסיבוב מוצא, היא כולה בירידה קלה. מדרך הטבע, מבלי להרגיש, המכונית מגבירה את מהירות הנסיעה ללא פחות מ- 120 קמ"ש למרות שהמהירות המותרת שם היא 80 קמ"ש, וישנם גם לא מעט שלטים אלקטרוניים לאורך המנהרה המזכירים זאת לנהגים.

כך קרה גם לי השבוע כשנסעתי בקטע הזה במהירות גבוהה. הערה: על מנת שלא אובן שלא כהלכה ולמען הסר ספק, המסופר כאן לא קרה לי אלא לחבר שלי ורק מטעמים ספרותיים אני כותב בגוף ראשון. ואם תדרוש ממני המשטרה למסור את שמו של החבר, עבריין התנועה, אומר שאינני מסגיר מקורות. אחרי ההבהרה הזו אני יכול להגיד שאולי נסעתי במהירות העולה על 120 קמ"ש, ואז הבחנתי הרחק לפנים במכונית משטרה נוסעת במהירות נמוכה בהרבה משלי.

היה עליי לקבל החלטה מהירה: האם להמשיך בנסיעה באותה מהירות, לחלוף משמאל על פני מכונית המשטרה (כמובן לאותת אבל בשום פנים מבלי להפנות מבט לעברה) ולדהור לעבר האור בקצה המנהרה?

התוצאה של החלטה כזו עלולה להיות ברורה ומידית: השוטר יחליט פתאום לפתוח מבערים ולאחר מרדף קצר יצמיד אותי לצד הדרך בקריאה מתכתית ברמקול: ”הטיוטה האפורה, עמוד בצד". מה אגיד לו אז? שלא עצרתי משום שלא ידעתי שהוא התכוון אליי כי ברישיון הרֶכב שלי כתוב שצבע המכונית הוא "כסף" ולא "אפור"?

במשך אותן שתי שניות גם חשבתי על האפשרות שמאחור תגיח מכונית נוספת שתיסע במהירות ואתן לה לעקוף אותי ו'אקריב' אותה. כלומר היא תשמש כשפן ניסוי עבורי: היא זו שתעקוף ראשונה את מכונית המשטרה ועל גבה יחליט השוטר אם לפתוח מבערים או לא. מעבר לזה, אם השוטר יחליט לעצור את המכונית ההיא, אני אוכל להמשיך באיזו מהירות שארצה, משום שהשוטר כבר לא יוכל להתפצל לשניים ולהתעסק גם אתי.

זה מזכיר את הסיפור על שניים שיצאו לצייד בג'ונגל ופתאום רואים שאריה מתקדם לעברם במהירות מאחור. הם מתחילים לרוץ במנוסה. ואז עוצר אחד מהם ומחליף את נעלי הג'ונגל בנעלי ריצה. צוחק עליו השני ואומר לו: "האם אתה חושב שעם נעלי ריצה תרוץ מהר יותר מהאריה?" ענה לו הראשון: "טעות בידך, אני לא צריך לרוץ מהר יותר מהאריה. אני צריך רק לרוץ יותר מהר ממך".

נחזור לכביש 16.

לא רק שלא הגיע הנהג המושיע, הקורבן, אלא שהכביש הזה, הפקוק בשעות כה רבות של היממה, היה באותו רגע ריק לחלוטין והייתי צריך לקבל החלטה מידית.

אני בחרתי שלא לעקוף את מכונית המשטרה אלא להאט ושוב להאט, ולבסוף לנסוע כמה מטרים מאחוריה.

אחרי שניות נוספות שמתי לב שהשוטר מאט ל-90 קמ"ש ואחרי כמה שניות נוספות הוא האט עוד יותר ועכשיו הייתה המהירות שלו, ושלי כמה מטרים מאחוריו, רק 80 קמ"ש, שהיא המהירות המותרת.

או אז הבנתי שיתכן מאוד שהתהפכו היוצרות; נרדף הפך לרודף. לא אני הוא זה החושש ממנו. הוא מפחד ממני. הוא חושב שאני מתעד אותו כשהוא נוסע במהירות גבוהה מזו המותרת.

הייתי מאוד מרוצה מהמצב: גם מההיפוך בתפקידים וגם מיכולתי להעלות בדמיון כל כך הרבה תרחישים בשניות מעטות כל כך. ואני הייתי ערוך לכל תרחיש.

ואז, בלי שום סיבה נראית לעין, הופיעה הספרה 70 על השלט האלקטרוני המתקרב שציין את המהירות המכסימלית המותרת בקטע הקרוב של הדרך.

מה יעשה השוטר עכשיו? יאט עוד יותר? לא, כי ברגע זה נמאס לו כל המשחק הזה, ובלי התראה הוא הגביר את מהירות הנסיעה לכדי טיסה נמוכה ונעלם לי מהעיניים במעלה הקסטל. אני חושב שלא רק נמאס עליו המשחק אלא גם נמאס לו להיות מושא לספקולציות שלי לגבי כוונותיו, מחשבותיו ומי יודע מה עוד.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: