לא נותנים לדבר

לפני כשבועיים הופיעה כתבה במוסף השבועי של עיתון 'הארץ' תחת הכותרת: "התחלתי להקשיב לאנשים. בלי עצות, בלי תובנות, פשוט להקשיב". הגבתי במכתב למערכת שפורסם במוסף בשבוע שלאחר מכן. ראו מצורף צילום של המכתב. כמובן שחברים ומכרים צלצלו וכתבו, הגיבו ובירכו. זה היה צפוי. אבוי אם זה לא היה כך, שהרי לשם כך שלחתי את התגובה.

(הנה נוסח המכתב:

במכתבה "כולי אוזן" (30.7), כתבה יעל פולק-חלק שהיא החליטה להקשיב לאנשים בלי לקטוע אותם ולתת להם לדבר עד שהם מסיימים. נזכרתי בנסיעה שלי לפני שנים לכמה אוניברסיטאות מובילות בארה"ב, כדי ללמוד על הליכים שפותחו שם בתחומי המנהל האקדמי. נפגשתי וראיינתי מספר גדול של אנשים, ועם שובי חיברתי דו"ח מפורט על הנושאים שהתבקשתי לבדוק. בשולי הדו"ח הוספתי את ה"תובנה" הבאה:

"קרה לי לא פעם ששאלתי שאלה, ומיד כשסיימתי לשאול אותה הוספתי שאלה נוספת וממנה עברתי לשאלות משנה. גם העליתי השערות מה יכולות להיות התשובות לשאלות שלי, וכך הלאה וכך הלאה. עד שתפסתי והבנתי שאני מחכה שבן שיחי ייכנס לדבריי, יקטע אותם ויאמר: הבנתי אותך, או כל דבר אחר. אבל זה לא קרה. מתברר ששם נותנים לבן אדם לסיים ולא נכנסים לדבריו. לקח לי זמן להסתגל לכך ולמדתי לשאול שאלה מתומצתת ולהשתתק, כי אחרת לא אזכה לעולם לשמוע את התשובה.

יואל אלפרט, מבשרת ציון. אוג. 2021

אבל יש המשך לסיפור: לפני מספר ימים קיבלתי אימייל בלתי צפוי. הוא נשלח ממט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) והם מבקשים את רשותי להשתמש במכתב שלי לצורכיהם. הסכמתי מיד, הוספתי שלכבוד הוא לי, אבל גם שאלתי איזה שימוש ייעשה במכתב.

התשובה הייתה שהם מפתחים מבחני מתכונת וש"הטקסט יובא בפרק הבנת הנקרא והבעה, שבו התלמידים נדרשים לענות על שאלות הבנה ולמזג כמה טקסטים באותו נושא".

שמחתי לתרום לחוסנה החינוכי של המדינה ואני שמח לשתף אתכם. שהרי, כאמור לעיל - ?What are friends for

אהבתם? הנה סיפורים דומים: