עשיתי זאת בדרכי שלי

לפני מספר שנים היינו, מירה ואני, בהופעה של פול אנקה ביד אליהו. האולם היה מלא עד אפס מקום. בשערים עמדו סדרנים שהקפידו שלא להתיר כניסה למי שהוא מתחת לגיל שישים. חבל על הכסף שלהם. הם לא ייהנו.

פול אנקה הוא עבורנו סמל של תקופה. תקופת ילדותנו התמימה. סוף שנות החמישים, ראשית שנות הששים. הייתה לנו מדינה. למדינה היו גבולות. שמחנו בחלקנו. כבר לא היו תלושי מזון ויצאנו מתקופת הצנע. למרות שהמבחר בחנויות היה קטן מאד לא הרגשנו שחסר לנו דבר. נפתח אז הסופרמרקט הראשון בארץ ברחוב בן יהודה בת"א ונסעתי עם הוריי במיוחד מחיפה כדי לחזות בפלא הזה. לא הייתה טלוויזיה, וכולם היו מחוברים לרדיו שם התחוללה מלחמת עולמות בין קליף ריצ'רד ואלוויס. וביניהם, כבש את מקומו הראוי, בקולו הקטיפתי, הנפלא, האינטימי, פול אנקה.

הייתה לנו בארץ אהדה מיוחדת לפול אנקה. הוא נולד בארה"ב אך מוצאו היה לבנוני. לבנון, אמנם ארץ אויב, אבל ארץ שאין לנו שום סכסוך אתה. כולנו ידענו, שלבנון תהיה המדינה הערבית השנייה שתחתום אתנו הסכם שלום. למה לא הראשונה? כי היא לא תעז להקדים ארץ ערב אחרת. פול אנקה ה'לבנוני' היה מבחינתנו כמעט אחד 'משלנו' שעלה לגדולה.

בתחילה כבשו את ליבנו השירים הנפלאים שהוא שר. אחר כך גם התברר שהוא כותב שירים לאחרים. הוא כתב את השיר האולטימטיבי לפרנק סינטרה I did it my way. מה עוד אפשר לבקש מבן אדם.

והנה הוא מופיע בתל אביב. החמצנו את ליאונרד כהן ולא ניתן שזה יקרה הפעם שנית. אנחנו הולכים לשמוע את פול אנקה וממקומות ישיבה משובחים. יעלה כמה שיעלה. ותאמינו לי – זה עלה.

כשהגענו למקומות שלנו, שמתי לב שבשני המקומות שבשורה שלפנינו לא ממוקמים כסאות אלא ניצבה בימה קטנה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שעומדים להציב כאן ציוד שיסתיר את שדה הראיה שלנו. מה קורה כאן? אבל אחר כך ניסיתי להיות פוזיטיבי והעליתי את האפשרות שהמהלך ההופעה עשוי פול אנקה להיסחף בלהט השירה ולרדת אל בין הקהל ולהמשיך לשיר משם. ולמקרה כזה, הכינו בימה כזו. פול אנקה הוא אמנם ענק שירה ובידור, אבל קומתו היא קטנה מאד. כדאי שתהיה בימה מוגבהת כשהוא נבלע בין הקהל.

ההופעה עצמה הייתה התגשמות כל החלומות. הוא לא דילג על אף אחד מן השלגרים שלו, כלומר להיטים. Put your Head on my Shoulder . Lonely Boy. ועוד, ועוד. והקול שלו – כמו בימים הטובים, שלו ושלנו.

והנה, לאחר כ – 45 דקות של ההופעה נטל פול אנקה את המיקרופון ותוך כדי שירה ירד מן הבמה והתקדם לכיוון שלנו. זה היה באמצע השיר דיאנה. Oh please stay with me Diana.

Don't worry Paul. We are staying with you and ain't going no where

ואז הוא עלה על הבימה הקטנה 'שלנו' והמשיך כמובן לשיר. פול אנקה עומד חצי מטר ממני. הוא שזוף מאד. רגוע אבל פניו מתוחים, מתוחים. אין בהם קמט אחד. גם השיער שלו מושלם. איך הוא משתמר יפה. הוא מבוגר מאתנו בכמה שנים. מכל עבר התקבצו נשים להצטלם אתו, הכול תוך כדי השיר. כולם עומדים על הרגליים. גם אנחנו. השיר עומד להסתיים. פתאום פול מסתכל עלי ומבטינו מצטלבים. הוא מרים את כף ידו הימנית (השמאלית מחזיקה במיקרופון) והוא עושה לי 'היי פייב'. בהבזק של שנייה גם אני מחליק לו 'היי פייב'. יש לו כף יד חלקה מאד. עינינו נפגשות שוב, ולרגע, בטרם פרידה לנצח, היה נדמה ששידרנו האחד לשני: "עשינו זאת איש איש, אתה ואני, בדרכו שלו. יש מקום בעולם הזה גם למי שאינם אלוויס או קליף".

אהבתם? הנה סיפורים דומים: