והגדת לבנך

מירה ואני היינו תיירים בתל אביב (לפני קורונה). הלכנו למוזיאון, אכלנו במסעדת דגים וחרשנו את הטיילת לאורך החוף. ב'שוק הנמל' עצרנו בדוכן כדי לקנות פחית שתייה קרה. לפניי עמדו שתי נשים, ונראה שהיה להן קשה מאוד להחליט; שוב ושוב הזמינו ושינו, הזמינו ושינו. חיכיתי.

בינתיים הגיע גבר עם בנו הצעיר (כבן עשר). הוא לא נעמד מאחוריי אלא על ידִי. ישראל היא אולי המקום היחיד שבו התור מתרחב ולא מתארך. נתתי בו מבט צדדי וראיתי שמצד אחד גילי בערך כפול מגילו, אבל מצד שני ממדי גופו בערך כפולים משלי.

נעמד ומיד פנה מעל ראשי אל מוכרת: "תני לי קולה".

נדרכתי: "רגע. יש תור".

בהעלמות מוחלטת מההערה שלי הוא הוסיף: "בבקבוק".

אמרתי למוכרת: "אני מבקש שתשמרי על התור".

"מצטערת. אינני יכולה לדעת מי בתור", והגישה לו את הבקבוק.

הוא שילם, לקח את הבקבוק וסינן לעבר המוכרת: "הוא היה קודם".

אח"כ אחז בידו הקטנה של בנו והתרחק לעבר השקיעה היפהפייה.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: