כל החיפאים נעשים דומים

היינו חמישה או שישה מחבורת 'מרטיבי-לכת' באחת מצעדות-הערבית שלנו בחוצות מבשרת ציון.

מולנו צעד זוג. כשחלפו על פנינו, פנה אליי הגבר עם איזו הערה מתבדחת, וכשהגבתי באופן סתמי הוא שאל אותי: "אתה לא מזהה אותי. חיפה? בית ספר 'חוגים'?"

הייתי במבוכה קשה כי הנה האלצהיימר מכה שוב.

מי שבא לעזרתי היה גדעון שילה, שאמר לו: "אתה עמוס רוזנפלדר ואתה מתכוון אליי. אני מניח שכשראיתם אותנו מרחוק, אמרה לך אשתך: הנה יסלו".

'יסלו' הוא קיצור של 'יסלוביץ', שם משפחתו הקודם וכינויו מילדות של גדעון.

מכיוון שיש דמיון פיזי כלשהו ביני ובין גדעון, אותו אדם טעה וחשב שאני הוא יסלו-גדעון, בן כיתתו מבית ספר 'חוגים'.

אמרתי: "מעניין שטעית בי, כי גם אני חיפאי וגרתי ליד 'חוגים'.

הוא: "גם אני גרתי ליד חוגים".

הסתבר שגרנו במרחק מאה מטר אחד מהשני.

אמרתי: "רוזנפלדר? אבא שלך שיחק טניס ב'מועדון הכרמל' בשד' יצחק בשנות החמישים?"

"כן".

"היה נמוך ושמנמן?"

"כן".

"היה משחק רק זוגות?"

"כן".

"היה מכה את מכות הפתיחה מהקצה של ה – baseline?"

אמר: "עד כאן".

סיכמו כל החבר'ה: הנה ליואל יש סיפור.

באשר לדמיון של גדעון ושלי: מצורפת תמונה מן החורף האחרון של 'מרטיבי לכת' סביב שולחן בבית קפה בקמפוס הר הצופים, בטרם כניסתנו לכיתות כ'שומעים חופשיים'. היו זמנים!

ולפני שאשכח: גדעון בסוודר בורדו ואני על ידו בחולצה כחולה.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: