לילה באופרה

הזמנתי כרטיסים מן הארץ שלושה חודשים מראש לאופרה במטרופוליטן בניו יורק. בבוקר אותו יום מירה לא חשה בטוב והיה כבר ברור שאם לא יוסיפו אותה לתזמורת בתור "משתעל ראשון", נוכחותנו הרעשנית לא תתקבל בברכה באולם הקונצרטים.

נסעתי אפוא לפנות ערב מן המלון למרכז לינקולן על מנת לנסות למכור את הכרטיסים. בקופה סרבו לשמוע על החזר.

פניתי לרחבה שלפני האולם, ושם, קרוב לנקודה שבה נפגשו ניקולס קייג' ושֶר בסרט "מוכת ירח", כבר עמדה אישה והיא החזיקה בידה זוג כרטיסים למכירה. ממש לידה עמדה אישה שניה, צנומה, מכווצת, שנראתה כאחותה של הגברת עם השחפת, זאת עם הקמליות, והיא החזיקה ביד קרטון ועליו נכתב באותיות רועדות: "מחפשת כרטיס". זו מוכרת כרטיס וזו רוצה כרטיס? הרי זה שידוך מושלם. אלא שהמחפשת רוצה חינם, והמוכרת, תאבת הבצע – רוצה כסף.

מראש דאגתי מן המעמד הזה; פחדתי שיעצרו אותי באשמת ספסרות ולכן עטיתי על פנַי את המבט התמים ביותר שהיה לי בארסנל, מבט של מי שאשתו חלתה והוא לא חושב אפילו ללכת לאופרה בלעדיה ומשום כך הוא מוכר שני כרטיסים. מן המבט המיוסר שלי אפשר היה להבין שאני מוכן גם לקבל פחות מ- 260 דולר, הסכום ששילמנו עבור שני הכרטיסים.

תוך דקות התווסף לנו מוכר שלישי. היה ברור שזה לא היה שוק של מוכרים.

השעה הייתה כחצי שעה לפני תחילת ההופעה. פתיתי שלג החלו לרדת. האישה עם הכרטיסים דיברה בטלפון והתלוננה: "קר לי. נכון שאמרתי שאעשה לך טובה, אבל מאד לא נעים לי כאן". ידעתי שהיא לא תחזיק מעמד זמן רב נוסף והרגשתי כמו במשימה של "הישרדות": מי יישבר קודם.

ראשון נשבר הגבר שהגיע אחרון. הוא ניגש לגברת עם הקמליות, נתן לה את הכרטיס והסתלק.

עברו מספר דקות נוספות וגם המוכרת השנייה כבר לא נראתה.

נותרתי אמנם לבד בכל שוק המוכרים, אבל הזמן עד ההופעה הולך ומתקצר. ואז ניגשה אלי אישה ושאלה אם אני מוכר. אמרתי לה שאני סתם מחזיק את הכרטיסים ביד כפופה לפני בית החזה כדי שכל מי שאין לו כרטיס ימות מקנאה.

אבל לא זה מה שקרה. אמרתי לה שזוג הכרטיסים עלה לי 260 דולר והמקומות מצוינים. היא החלה להביט סביב כאילו לבדוק אם ניקולס קייג' עדיין מחכה לשֶר. מיד אמרתי שאני מוכן למכור לה את הזוג ב -200 דולר. היא הפסיקה אמנם להסתכל מסביב אבל הסתובבה והסתלקה.

הבנתי שלנוכח מצב השוק, הייתי צריך לשאול כמה היא הייתה מוכנה לשלם.

השעה הייתה חמש דקות למועד ההופעה. הסיכוי שיופיע קונה הלך ופחת עם התקדמות מחוג השניות. כנראה שכבר היה לי מראה של פֶגר, שאם לא כן לא היה מגיע אלי ה'עייט' בדמותו של סטודנט צעיר שאמר: "אני יודע שאתה מנסה למכור את הכרטיסים (מן הסתם עקב אחריי), אבל אם לא תצליח, אהיה אסיר תודה אם תיתן לי אחד". אמרתי לו שלא ידאג. אתן לו.

שתי דקות לפני מועד הרמת המסך. הגיח זוג בעל חזות סינית. "כן, מוכר. 130 דולר, אבל בשביל העיניים הצרות שלכם, עֵינִי לא תהיה צרה בכם... רגע רגע, כמה רצית לשלם?" כך בערך אמרתי.

חשב וחשב - ואמר : "מאה לשניהם". "120" יריתי, והוא הניד ראשו בהסכמה כאומר "גמעאכט", ונטל את הכרטיסים לבחינה מדוקדקת, היסס והיסס. לא הבנתי איך יכול להתקיים סחר בבינלאומי אם קיים חוסר אמון כזה.

כדי להפיג את חששו הצעתי שנגיע יחד לנקודת ביקורת הכרטיסים. שוב היסס ושאל אם זה לא יהיה מגושם לשלם שם. אמרתי לו שיכין את הכסף מראש. וכך עשה. הראה לי את השטרות, קיפל והחזיק אותם בכף היד.

ניגשתי, הושטתי לסדרנית את הכרטיסים, היא העבירה עליהם את השרביט האלקטרוני שלה; הכול היה בסדר. זזתי הצידה ובתנועת יד רחבה של נדיבות הזמנתי אותם להתקדם והוא דחף לי לַיד את השטרות המקופלים כמו טיפ. הם אמרו תודה ואני איחלתי להם הנאה מלאה. אח"כ בדקתי לראות אם במהלך השניות האחרונות הוא הצליח להחליף בזריזות ידיים את הדולרים ביואנים סינים חסרי ערך, והסתבר שהוא לא הספיק.

שמתי פעמיי בחזרה לסאבוויי ונזכרתי בסיפור על בחינת הגמר בַקורס לשקמיסטים: קנית ואפל מצופה ב - 2.40 שקל ומכרת ב - 1.80. הרווחת או הפסדת? תשובה: הרווחתי באגורות והפסדתי בשקלים.

ומה הרלוונטיות למצבי? קניתי זוג כרטיסים ב -260 דולר. מכרתי ב - 120. אני שמח או עצוב? תשובה: לא זה ולא זה. אני מאושר.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: