יום אסל(ה)

לפני כמה חודשים נשבר אחד משני הברגים שמחבר את כיסוי הפלסטיק לאסלה בחדר השירותים. אמנם אחיו הבורג עדיין החזיק בצורה מעוררת כבוד את כל המעמסה, אבל תחושת חוסר יציבות שררה בכול. לו לפחות היו אלה השירותים שלנו, ניחא, אבל אלו היו השירותים לייצוא, השירותים לאורחים.

זחלתי על גחוני אל מתחת לאסלה וראיתי ששני הברגים מחוברים לגוף האסלה בסגר דמוי פרפר, מה שאמור לאפשר לאדם רגיל לפתוח אותם ביד, בלי כלי עזר. אלא מאי? הפרפר והבורג היו חלודים ממש. אין בעיה – ספריי מסיר חלודה, ואחריו פלייר. לא זז; מפתח צינורות, לא זז; ג'בקה ועדיין לא זז.

מה עושים? כמקובל בנושאים חשובים התייעצתי עם חבריי לפרלמנט של יום השישי, והדעה הייתה אחידה – למרות כל אי הנעימות שבהזמנת אינסטלטור לדבר כה פעוט כמו פתיחת בורג, אין מנוס מכך שהרי כבר שכחנו מתי עברנו את גיל השבעים. אבל היו גם שהציעו שאולי כדאי שאחכה עד שתהייה תקלה נוספת בעלת אופי אינסטלטורי בבית ואז הצורך הכפול יצדיק את זימונו של האינסטלטור. הבושה תהיה קטנה יותר וגם ישנו הפן הכספי, שהרי בעלי מלאכה נוהגים לגבות סכום בסיס עבור הביקור ובוודאי שהכלל של טובים השניים מן האחד יתפוס כאן.

אלא שחלפו מספר שבועות, ומעשה שטן שום אירוע נוסף לא התרחש מאז בבית שיצדיק להזמין את בעל המקצוע.

מצד שני הלכו והתרבו במהלך הזמן הזה ההערות השקטות של מירה על כך ש"הבית הולך ומתפורר", כשהיא מרימה את עיניה לכיוון השירותים ההם. למען האמת יתכן שלא אמרה אפילו מילה בקול רם אלא רק הסתכלה לכיוון השירותים, אבל אחרי 49.5 שנות נישואין ידעתי בדיוק מה היא אומרת בלב.

הבנתי שאני חי על זמן שאול, ובאחד מימי חול המועד סוכות צלצלתי ליאיר האינסטלטור רב-היכולת שלנו (הידוע גם בכינויו "נותן הקבלות"), מתוך תקווה לשמוע שהוא נמצא בחו"ל או נמצא עם המשפחה בצפון, אבל הוא אמר שיגיע בצוהריים. הסברתי לו בטלפון ארוכות עד כמה הבעייה קטנה; 'כולה' אוּם חלוד בצורת פרפר שלא נפתח.

במקרה של יאיר גם לא יכולתי לתלות תקוות שהוא אמנם אמר שהוא יגיע בצוהריים אבל בסופו של דבר לא יגיע כלל גם אחרי שאזכיר לו שלוש פעמים (לאחר שיספר ש"נקראתי באופן דחוף למילואים" / "דודה של אשתי נפטרה באופן פתאומי"). זה לא קורה אצל יאיר. אמר שיבוא בצוהריים והגיע בצוהריים.

הראיתי לו מה הבעיה והיה לי הרושם שאני רואה בעיניו מבט חומל על כך שנקלעתי למצב כה מביש של הזדקקות לעזרה מבחוץ לצורך פתרון של מקרה כה פשוט. ואולי לא. יאיר, ללא אומר ודברים, פשט על השירותים, ניער את מיכל הספריי נגד חלודה, התיז, הוציא ג'בקה, כיוון את התפס שלה (ג'בקה זה זכר או נקבה?), תפס את הבורג וסובב. לא זז. סובב בכוח, לא זז. נתן קונטרה עם ג'בקה נוספת מן העבר השני, לא זז. ספריי נוסף. ושוב כל התהליך. לא זז.

לא אלאה אתכם בתיאור יותר מפורט של פועלו, אתמצת ואומר שהוא הלך למכונית וחזר עם דיסק (שזה משור חשמלי עגול) ולאחר דקות ארוכות של עבודה מאומצת הוא הצליח להסיר את שני הברגים והאוּמים הפרפריים החלודים. לאחר מכן התקין מכסה אסלה חדש שבמקרה הכינותי מראש.

הוא גבה ממני 200 שקל (עם קבלה) והרגשתי מה שקרוי 'רגשות מעורבים': שמח משום שבחיים שלי לא הייתי מצליח להתגבר על הבעייה בעצמי, והייתה הצדקה מלאה להזמין את בעל המקצוע. עצוב – משום שככל שהתארכה עבודתו, נמוגה שארית התקווה שלי שבתום פעולה זריזה הוא יפתור את שאלתי ("כמה מגיע לך?") במנוד ראש קל ובאמירה, "אהה, שום דבר" או "נתחשבן בפעם הבאה".

הסכום שיאיר גבה היה הגון בהחלט, רק הפריע לי כשהוא שאל בסוף: "יש משהו נוסף שצריך לתקן?"

אולי בכל זאת לא הייתי צריך להזדרז כל כך עם הקריאה שלו. כמו שאומרים בערבית – אלעג'לה מן אלשייטאן. החיפזון מהשטן.

אהבתם? הנה סיפורים דומים: